שתי נשים ישראליות שנישאו זו לזו לפני שלוש שנים במדינת יוטה שבארצות הברית, נרשמו במרשם האוכלוסין כנשואות. השתיים החליטו להביא לעולם ילד משותף באמצעות הפריית ביצית של אחת מהן (האם הגנטית), באמצעות זרע של תורם אנונימי מבנק הזרע והחדרת העובר לרחמה של בת הזוג השנייה (האם היולדת). לפני פחות משנה נולד לשתיים בן, ובאישור הלידה נרשמה האם היולדת בלבד.
האימהות הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה מנהלית וביקשו שיורה למשרד הפנים ולרשות האוכלוסין וההגירה (המשיבים) לרשום את הילד גם כבנה של האם הגנטית, וזאת על סמך הצהרתן.
לצד זאת ביקשו האימהות והאגודה לשמירת זכויות הפרט – באמצעות עו"ד דניאלה יעקובי ועו"ד איריס שינפלד – להורות למשיבים לתקן את נהליהם, ולקבוע בהם במפורש כי במקרה שבו נולד ילד לבנות זוג מאותו מין, ושתי בנות הזוג מקיימות אליו זיקה ביולוגית (האחת שנשאה את ההיריון והשנייה מביצית שלה נוצר הילד), יירשם הילד כילדן של שתי בנות הזוג, וזאת על סמך הצהרתן במסגרת "הודעה בדבר לידה".
העותרות טענו כי מדיניות משרד הפנים לסרב לרשום הורות ביולוגית של בנות זוג מאותו מין על-פי הודעת בנות הזוג, בה בשעה שפקיד רישום מאפשר להורים הטרוסקסואליים לילדים שנולדו בישראל להירשם על פי הודעת הוריהם בלבד, הינה מדיניות מפלה שפוגעת בעקרון השוויון.
בנוסף, העותרות הפנו לפסיקה שבה נקבע כי אם גנטית זכאית להכרה באימהותה וזאת לצד האם היולדת.
המשיבים, באמצעות עו"ד הדס פינצ'וק-ונחוצקר, ביקשו לדחות את העתירה בטענה שלא ניתן להסתפק בהודעה או בהצהרה, ודרך ההוכחה היחידה לדעת האם בת הזוג היא האם הגנטית, היא באמצעות קבלת צו מבית המשפט לענייני משפחה.
במהלך הדיון הקשה סגן הנשיא, השופט ארנון דראל, על באות-כוח המשיבים, וביקש שיסבירו מה מקורה של ההבחנה בין רישום אב לילד שנולד לאשה פנויה (שם ניתן להסתפק בהצהרה), לבין המקרה הזה, שבו שתי האימהות רשומות כנשואות, וקיים קשר ביולוגי בין שתיהן לבין הילד. מדוע לא ניתן גם כאן להסתפק בהצהרה כזו, שאל השופט, אך לא קיבל מענה ממשי.
לבסוף, בית המשפט החליט לקבל את העתירה בחלקה (27 פברואר).
השופט קבע כי החלטת פקיד הרישום שלא להסתפק בהודעת האימהות, ולרשום את הורות האם הגנטית בהתבסס אך ורק עליה, אינה מקימה עילה להתערבות בשיקול דעת פקיד הרישום.
עם זאת, נדחתה גישת המשיבים כי בכל מקרה נדרשים תעודה ציבורית או פסק דין, שכן פקיד הרישום נדרש להפעיל את סמכותו לבחון את המסמכים שהוגשו לו, לשקול האם לדרוש מידע ומסמכים נוספים, ולבחון אותם ככל שיוגשו.
רק לאחר מכן, נקבע, על פקיד הרישום להחליט האם יש במידע ובמסמכים שנמסרו כדי לאפשר את הרישום על יסוד ההודעה, או שיש לסרב לרשום אותה. "מאחר ופקיד הרישום לא עשה כן, יש לבטל את החלטתו, ולהחזיר אליו את עניינן של העותרות. פקיד הרישום יעיין במידע ובמסמכים שהוגשו. במידת הצורך פקיד הרישום יבקש מהעותרות מידע ומסמכים נוספים, ורק לאחר בחינת התשתית העובדתית שתונח לפניו, ייתן מחדש את החלטתו האם לסרב לרשום את הודעתן של העותרות", כך נפסק.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
