אישה נשואה ניהלה קשר זוגי עם גבר אחר בחו"ל, ושם נולדה לה ילדה, כיום כבת חמש. בתעודת הלידה בחו"ל נרשם המאהב כאבי הילדה. בשנת 2020 שבה האישה לארץ בגפה, והילדה נשארה אצל אביה בחו"ל. כאשר האחרון ביקש להירשם גם בישראל כאב, נציג משרד הפנים אמר לו שעליו לפנות לבית המשפט בתביעת אבהות.
לפני שממשיכים בסיפור, הנה הסבר קצר: בישראל לא ניתן לבצע בדיקת אבהות ללא צו של בית משפט. כאשר ישנו חשש ממזרות (ילד שנולד לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה והצדדים יהודים), הסיכוי שבית המשפט ייתן צו לבדיקת רקמות (בדיקת אבהות) קלוש, מחשש שלפי הדין העברי הילד ממזר וכך גם ילדיו לדורי דורות. לפיכך, במקרים אלו לרוב נקבע שהילד הוא של הבעל.
בחזרה לסיפור. האב פנה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בבקשה לקביעת אבהות, במסגרתה עתר לעריכת בדיקת רקמות.
ב"כ היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד דנית חשין, טענה בתגובה לעתירה כי בשל החשש שעריכת בדיקה גנטית לבירור אבהות עלולה לפגוע בכשרות הקטינה, יש לפעול בהתאם לסעיף 3 לחוק מידע גנטי, ולפנות לנשיא בית הדין הרבני הגדול לצורך קבלת חוות דעתו.
בחוות הדעת שהתקבלה מנשיא בית הדין נאמר, כי בנסיבות המקרה אסור לאשר את הבדיקה הגנטית, כדי שלא לפגוע באפשרות להכשיר את הקטינה.
השופט ארז שני פסק: "נחה דעתי בנטל הדרוש בדין האזרחי, כי הבת היא בתו של האב ושל האם, ולפיכך אני קובע כקביעה אזרחית גרידא, כי האב הוא אביה של הקטינה. כך יירשם במרשם האוכלוסין".
"בלתי סביר לחלוטין שהקטינה נהרתה על ידי בעלה של האם שעה שזה נותר בישראל והקטינה נהרתה במדינה אחרת", נימק השופט את קביעתו, "זכות הקטינה לדעת מי אביה, וזכות האב להיות רשום כאביה של הקטינה… זכותה של הקטינה להירשם במרשם האוכלוסין ולו על מנת שתוכל לקבל שירותים מן המדינה לרבות שירותי ביטוח לאומי ושירות רפואי. הדברים, מבחינת משקל החשיבות, גדולים בעיניי יותר מאשר הגברת החשש ולפיו תגלה הרבנות הראשית את עברה הגנטי של הקטינה".
ב"כ היועמ"ש הגישה ערעור על פסק הדין של השופט שני וטענה כי יש להעניק בכורה לחשש הממזרות ולדחות את תביעת האבהות. עוד היא טענה, כי לקטינה יש את כל הזכויות כאזרחית ישראלית, מכוח היותה בתה של האם.
הגבר שביקש הכרה באבהותו טען באמצעות עו"ד אלכסנדר וינוגרדוב, כי רישומו כאב משקף את העובדה לפיה מיום היוולדה של הקטינה הוא זה שמגדל ומטפל בה, וממלא גם את מקומה של האם שנטשה אותה. לגישתו, קביעתו כאב פסיכולוגי תאפשר את רישומו כאב לטובת הקטינה.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בתל אביב – סגן הנשיא שאול שוחט, עינת רביד ונפתלי שילה – קיבל את הערעור וביטל את פסק דינו של השופט שני ממספר נימוקים.
"הקביעות הנחרצות בפסק הדין עלולות לשמש כראיות שיביאו למימזור הקטינה ולפגיעה בייחוס שלה", ציינו השופטים תוך הפניה לחוות דעתו של נשיא בית הדין הרבני הגדול.
עוד צוין, כי סעד של אבהות פסיכולוגית לא התבקש בתביעה, ובית המשפט העלה אפשרות זו ביוזמתו, אף מבלי לבחון את טובת הקטינה באמצעות תסקיר או חוות דעת מומחה. מכל מקום, כך נקבע, הורות פסיכולוגית אינה מוכרת כהורות לצרכי רישום במרשם האוכלוסין.
כמו כן נקבע, כי לשופט שני לא היתה סמכות לשנות את הרישום במרשם, היות שנושא זה לא נמנה בין הסמכויות שהוקנו לבית המשפט לענייני משפחה בהתאם לחוק.
בסוף פסק הדין ציטט השופט שילה את השופט רובינשטיין באחד מפסיקות בג"ץ: "גישת ההלכה היא לחפש דרכים למנוע הכרזת אדם כממזר, שקשה לראות פגיעה גדולה הימנו בכבודו של אדם". השופט שילה חזר על הצעת ב"כ היועמ"ש, לפיה האב הנטען רשאי להגיש תובענה למינויו לאפוטרופוס, ובכך לעגן את סמכויותיו ביחס לקטינה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
