במחנה שורה ליד רמלה, בסיס צבאי גדול של הרבנות הצבאית, יש תר"ח – תחנה לריכוז חללים.
לשער הצפוני של הבסיס מגיעות ללא הרף משאיות קירור של זק"א, שמכניסות עוד ועוד גופות חללים מזירת המלחמה בדרום.
ביום השישי למלחמה כבר היו במקום למעלה מ-1000 גופות בלתי מזוהות. "המשטרה וצה"ל לא התמודדו מעולם עם סדר גודל כזה", אומר לי נציג חטיבת דוברות המשטרה, פקד שלומי ממן. "המתקן מיועד לזיהוי של חללים רבים אבל גם הוא לא היה ערוך לכמויות האלה, מה שהצריך היערכות אחרת בשיתוף של מספר רשויות – צבא, משטרה ומשרד הפנים".
אמירה שמעוררת תהיות על מתקנים נוספים שיידרשו לתחום הזה במקרה של מלחמה רב אזורית, עד כדי מלחמת עולם, סוג התרחישים שכבר נדונים בפיקוד העורף.
לשורה מגיעות גופות החללים מרגע האיסוף שלהן בזירות המוות השונות. יש כאן שלוש תחנות ריכוז עיקריות לזיהוי החללים. האחת צבאית, המטופלת נטו בחללי הצבא, ושתי האחרות בפיקוד יחידת להב 433 הן לאזרחים.
כדי לנסות להאיץ את התהליך הביאו את כל החללים שהוגדרו צעירים לתחנת ריכוז ב', כדי לעבור הליך זיהוי מהיר: צילום, וטביעת אצבע שיש במאגר הצבאי והמשטרתי. מרגע שמתקבל זיהוי מתחיל התהליך הבירוקרטי והשחרור למשפחה.
האוהלים הלבנים שדובר המשטרה מעז להכניס אותי אליהם הם הנקודה האחרונה לאחר תהליך הבדיקה והזיהוי. לפה מביאים את המשפחות, לאחר שיש זיהוי סופי, נותנים למשפחה לזהות את יקיריהן וקצת זמן להיפרד, ומאותו רגע מתחיל הליך הקבורה.
אנחנו נכנסים למסדרון ארוך ארוך שבו מוטלות גופות החללים, אחרי שאלונקאים הוציאו אותן ממשאיות הקירור של זק"א. מכאן הן נכנסות לחדרי העבודה המקוררים, שם הן עוברות את תהליך הזיהוי. כל גופה מקבלת מספר ראשוני לזיהוי. בהמשך לכך הן נכנסות להליך הזיהוי עצמו ונפתח להן תיק גופה איתו נכנסים לחדר העבודה.
במקום מרחף ריח המוות. פקד ממן מסביר שהריח נודף מגופות שהגיעו שרופות, מרוטשות וערופות ראשים. משהו נורא. אין מילים במילון לתאר את הריח. כשאני רוצה להתקדם במסדרון המוות כדי לראות קצת יותר, הדובר ממן עוצר לרגע כדי לשאול, "אתה בסדר? אתה יכול להתמודד עם המראות?".
רוב הגופות הגיעו במצב זוועתי. בצוות הזיהוי אנשי מז"פ מתעדים אותן, קובעים את המין, גבר או אישה, מנסים לאתר סימנים ייחודיים, קעקועים, עגילים, לוקחים טביעות אצבע ודוגמים דנ"א. לאחר מכן מעבירים אותן לרנטגן צילום שיניים. פריטים השייכים לחללים נאספים, נרשמים ומצורפים בנפרד לתיק הגופה.
כאשר יש למז"פ את כל הממצאים שולחים למחשב המעבדות את כל דגימות הדנ"א ומנסים להשוות בין המידע הקיים במאגרים של הצבא, המשטרה ומשרד הפנים. בהקשר זה עושים שימוש גם בדגימות דנ"א שנלקחו מקרוב משפחה, או מרכוש של החלל שהביאה המשפחה, או באמצעות נתונים הקיימים במערכות השונות.
ברגע שמתקבל זיהוי פורנזי ודאי מודיעים למשפחה שנקבע זיהוי. בדרך כלל משתדלים לעשות את זה עם צוות שמגיע לבית המשפחה, לא תמיד זה מתאפשר ומשפחות לא מעטות מקבלות את ההודעה טלפון, בכל מקרה נציגי המשפחות מתבקשים להגיע לשורה לזיהוי סופי. אחרי שעוברים עם המשפחה על הפרטים בתהליך הזיהוי מתחיל התהליך הטכני של שחרור לקבורה.
7 אוקטובר 2023
שתי תחנות תר"ח האזרחיות בבסיס שורה נפתחו ביום שהתבררו זוועות המלחמה יוצאת הדופן הזו – 7 אוקטובר 2023.
מאז יש פה שוטרים, אנשי זק"א ואנשי פיקוד העורף, שבמשך שבוע שלם לא הלכו הביתה, כל הזמן הזה הם שוהים בצל המוות, והכמויות בלתי נתפסות.
המתווה לא הוקם מיד, יש לומר, כך שאנשי הצוות מתקדמים תוך כדי תנועה. אף אחד לא היה מוכן לסדרי הגודל שנתקלו בהם כאן. אבל זה לא רק הכמויות. זה גם מצב הגופות. בהקשר זה צריך להבין את היקף אנשי מקצוע שהמשטרה היתה מסוגלת להעמיד בזמן נתון, חוקרים מלהב 433, אנשי מז"פ, ולמה שהם הגיעו אחרי שישה ימים.
לפי המשטרה יש אפקט ממשי להתקדמות העבודה, והם דואגים לדברר את המיזם הזה לכל כלי התקשורת.
אנשי הזיהוי הפלילי מקבלים כמו בסרט נע גופה אחר גופה אחר גופה. כאשר הם רואים גופה במצב נוראי הם אומרים לעצמם, לא יכול להיות גרוע, אבל אז מגיעה גופה במצב יותר גרוע. ככה הם עובדים שעות על שעות על שעות בלי הפסקה סביב השעון. המקום הזה עובד 24/7 ולא נח לרגע, כי כולם מבינים את מצוקת המשפחות. "המטרה שלנו", מחדד הדובר ממן, "היא להסביר למשפחות בשיא הרגישות שעובדים על זה ומנסים לעשות את המקסימום".
כמה הצלחתם כבר לזהות מתוך כ-1000 גופות בלתי מזוהות?
"מאות, ונמסרו הודעות למשפחות. יש מערך נפרד שנקרא מערך מסירת הודעה מרה. זה היה משולב משטרה-צבא. אחרי כמה ימים הצבא לקח על זה אחריות יותר מהמשטרה, כי כל אנשי הזיהוי הפלילי והחקירות, מכל הארץ, נמצאים עכשיו פה, אך ורק בשביל המטרה המקודשת לזיהוי הגופות. כל שוטר שנמצא כאן רשאי להגיד לא, אבל אף אחד לא אמר לא. כולם התייצבו כאיש אחד. הירתמות מלאה. מבינים את גודל השעה.
"מי שנמצא בחזית זה אנשי המעבדה הניידת והמכון לרפואה משפטית. יש לנו גם מגויסים כמו רופאי שיניים שהתנדבו למערך הזיהוי הפלילי. התחלנו עם מעט מכונות רנטגן ולקח זמן לשנע אחרות לכאן. יש גם מערך לוגיסטי שהיה צריך לתת עליו את הדעת: אוהלים להצללה. מקומות לשימור הגופות לאחר הבדיקה. נעשתה פה עבודה בלתי רגילה. עוד לא הומצאו המילים שאפשר לתאר באמצעותן את מה שקורה כאן. דרושות לשם כך תעצומות נפש".
וכאן, החבר'ה לא מתפרקים?
"חוקרי וקציני הזיהוי הם אנשים מאוד חזקים. הם עובדים בצורה מכנית, אבל הנפש נשרפת. יש כאן חוקרת ואחראית במערך הרכוש, שהכירה את אחד החללים מהתמונה והמוצגים שלו. יש כאן שוטרי זיהוי שפגשו גופות של חברים שנפלו בקרב, המשטרה די קטנה. ברגע שזה תופס אותך, זה אירוע מטלטל. כי בסוף, כמה שאתה מנסה להיות מכני, זה מפרק. יש פה המון אלמנטים שאתה לא יכול לעצור כדי לחשוב עליהן. אנחנו מנסים להסביר את הזוועה הזאת. השוטרים חווים כאן סרטים לא נורמליים".
ממן מספר כי יש עוד המון גופות שעדיין לא הצליחו לזהות בין היתר משום שצוות המתקן מחוייב לעשות את זה בצורה דקדקנית. "פנו אלינו משפחות שהביאו גופות מהשטח ובקשו לזהות אותן, ואז התברר שזאת לא הגופה של יקירם. אתמול מישהי מכפר עזה, שי לי עטרי (אחיינית של הזמרת גלי עטרי), ביקשה לאתר את בעלה יהב וינר שנספה, כדי לזהות אותו ולהספיק לקבל ממנו שאיבת זרע. בסוף מצאו אותו, וזיהו, אבל אין לי מושג אם היא הצליחה במשימה. היו עוד דרישות ממשפחות נוספות. המשפחות מרגישות, בצדק, שזה לוקח המון זמן ואנחנו מסבירים להן שאנחנו מטפלים. הלב יוצא למשפחות, אבל זה התהליך ולא חלילה שיהוי".
איך מתקדם תהליך זיהוי הגופות ביום השישי של המלחמה?
"עקב בצד אגודל. צריך להבין שהשוואת דגימות הדנ"א היא לא תמיד דרך המאגר. יש מאות גופות שלא מדוגמות במאגר הדנ"א, וצריך לעשות השוואה ידנית עם דגימת דנ"א של קרוב משפחה. זה הקושי הגדול מבחינת הזמנים. ברגע שיש לנו זיהוי במאגר, כל ההליך מתקצר. פתחנו תחנה נוספת להליך יחסית מהיר".
נכון לזמן כתיבת שורות אלו דווח בתקשורת על 47 שוטרים שנהרגו במלחמה. לדעת פקד ממן מספר השוטרים שנפלו גבוה יותר, כי יש הרבה מנותקי קשר. "חשוב לציין שהשוטרים שנלחמו בקו הראשון מנעו מהמחבלים להגיע לאשדוד, ראשון לציון, יבנה ותל אביב. "לא היתה להם אופציה אחרת, או דילמה, ובתוך כל השחור הזה אתה גם רואה את תעצומות הנפש של האנשים.
"עבדתי שלוש שנים וחצי כאיש חקירות במחלק רצח בימ"ר צפון", מספר פקד ממן. "הגעתי לזירות רצח, ראיתי גופות, לפעמים אלה מראות מזעזעים עם ירי ופציעות קשות, "אבל הפעם זה משהו אחר לגמרי. בחיים לא ראיתי דבר כזה. זאת אכזריות לשמה, התעללות בגופות, חלקי גופות בגדלים שונים, ילדים, תינוקות. החבר'ה פה מפורקים. זה מגה אירוע מתגלגל שסופו לא ידוע. זאת מלחמה על הבית. מלחמת קיום".
קוצר רוח מורט עצבים
מחוץ לשער הדרומי של מחנה שורה, מתחת לאוהלים מאולתרים, יושבות שתי משפחות חללים המצפות בקוצר רוח מורט עצבים לתשובה על גורל יקיריהם.
המשפחה הראשונה, כ-10 גברים, היא משבט עזאזמה בשגב שלום, כפר בדואי בנגב. "אנחנו לא רוצים לענות לעיתונות", מטיח בי בעיניים רושפות אחד הגברים. ". שתפנו פעולה עם העיתונות אבל אני רוצה להגיד לך שהכל וואלה אישי (כלום ושומדבר בערבית. א"ש). לא רק העיתון, אף אחד לא יכול לעשות כלום".
בניגוד אליו פונה אלי דובר המשפחה, חסן, הוא מבקש ממני בחמימות לשבת לידו ומספר שהבחור שנפל משגב שלום הוא בדואי בן 50. מדובר בבחור שרוצה להתפרנס, שמסיע עובדים, שנקלע לסיטואציה ונהרג עם כל מי שהיה איתו באוטו. "אנחנו מחכים כבר כמה ימים כדי לקבל את הגופה ואין לנו שום תשובה", הוא אומר. "זה היום החמישי שאנחנו נמצאים פה. אומרים לנו עד עכשיו שלא מצאו אותו. אנחנו מנסים בכל דרך להגיע לפיתרון. כל השבט מחכה לתשובה. אתמול היה עוד אחד מהשבט שקברנו. הוא הלך להוציא ילדים מהטבח שהיה במסיבה. התקשרו אליו וקרה מה שקרה".
ליד הבדואים מחוץ לשער הדרומי הגיעה גם משפחת שמעיה מבאר שבע, גם הם מתוחים. "זה שאתה עיתונאי, לא עוזר לנו", מטיחה בי אישה לבושת שחורים, שיושבת עם אחותה ולא מוכנה להזדהות בשמה. "אל תדבר עם העם" היא צועקת עליי, "לך תצלם איך הם סופרים גופות".
הייתם כבר בפנים?
"אם היינו בפנים, היינו כבר יוצאים עם הגופות של בעלי והבן שלי".
כאן מתערבת ענבר, מתנדבת צעירה ומסבירת פנים מהקרן לידידות, שנמצאת במחנה שורה כבר כמה ימים ויודעת מה קורה. "יש כאן 1,300 גופות", היא מעדכנת. "הם רוצים שהזיהוי יהיה מדויק. הם לא רוצים לעשות טעויות, כי באסון מירון היו טעויות. הביאו אדם לקבורה ורגע לפני הקבורה, גילו שזה לא הוא. אז עכשיו הם עושים הכול ממש ממש מסודר וזה לוקח המון המון זמן. בעלה של האישה שדיברה איתך קודם, הקפיץ את הבן שלו למילואים בבסיס אוגדת עזה, ואיך שהם הגיעו, המחבלים הרגו אותם. האישה ואחותה עדין לא היו בפנים. הן מחכות מאתמול.
"הפרידו אותם כאן", צועקת האישה על מתנדב נוסף שמנסה להרגיע את הרוחות. "אז מה", היא צועקת בקול נשבר, "שמת עליו מספר וזהו? מה זה? שואלים אותי מה המספר שלו? איך אני צריכה לדעת מה המספר שלו? כל הכבוד שאתה מתנדב. תביא לי את הגופות של בעלי והבן שלי לפה".
