בדיון שהתקיים ב-20 בספטמבר וארך כחמש שעות, שופטי בית המשפט העליון דנו בשורת עתירות שהגישו מספר עורכי דין מתחום דיני המשפחה.
את חלק מהעתירות הגישו עורכי הדין אסי סגל ושי שמחיוב.
בית המשפט העליון מתבקש להכריע:
האם בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים?
אם כן, האם בית הדין רשאי לפרש את הדין בשונה מהפרשנות שנתן בית המשפט העליון?
ומה יקרה אם דייני בתי הדין הרבניים יגידו שההכרעה אינה מחייבת אותם?
מדובר בהכרעה שתחרוץ את הדין ביחס לתוקף המשפטי של "הלכת שרגאי", לפיה לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בתביעות מזונות ילדים, למעט אם ניתנה הסכמה מפורשת מצד שני הצדדים.
לטענת עורכי הדין סגל ושמחיוב, חברי ההרכב בעליון – השופטים נועם סולברג, רות רונן ויעל וילנר – אמרו חד משמעית שההכרעה בעתירה תשפיע ישירות על עתירה נוספת (שגם בה מייצגים השניים), בה נדונה שאלה משפטית גורלית הנוספת: האם בתי הדין כפופים להלכת בע"מ 919/15 אם לאו (הסבר בהמשך).
צריך לציין שמדובר בהליכים מרתקים ובעלי השפעה רוחבית על כל בעלי הדין המנהלים הליכי גירושין בשתי ערכאות השיפוט.
סמכות לדון במזונות ילדים – מה היה עד היום?
לפי "הלכת שרגאי" משנות ה-70, בהיעדר הסכמה של שני הצדדים לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים, למעט תביעה להשבת הוצאות.
הלכת שרגאי היוותה דרמה בתחום דיני המשפחה, ובמשך 50 שנה עצר מרוץ הסמכויות בעניין מזונות הילדים. כך היה עד 2021 – אז בית הדין הרבני הגדול פסק כי נתונה לו הסמכות לדון במזונות קטינים הכרוכים בתביעת גירושין. מאז, חוסר הוודאות בתחום הגירושין גובר ואף הפסיקה בבתי הדין עצמם אינה אחידה בנוגע לסמכות.
התקדים שעשה מהפך
בע"מ 919/15 שינה באופן מהותי את המצב עבור אבות גרושים בישראל, שמאז אינם צריכים לשאת עוד בחובת המזונות לבדם. בהלכה זו נקבע, כי בנוגע לילדים מעל גיל שש ההורים חולקים יחד בתשלום המזונות בהתאם לזמני השהות ובהתחשב ביחס ההכנסות.
אלא מה? בתי הדין הרבניים קבעו שהלכת העליון הזו אינה חלה עליהם, ובפועל הם פוסקים מזונות גבוהים יותר מאשר בתי המשפט.
עורכי דין העוסקים בתחום מעידים, כי מאז יש נהירה של נשים לבתי הדין הרבניים אשר סבורים כי עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינם חלים עליהם.
האם בית הדין רשאי לפרש את הדין העברי בשונה מפרשנות שנתן בית המשפט העליון?
זו השאלה המשפטית המרכזית שהעליון יידרש להכריע בה.
האם הלכת שרגאי והלכת פלוני מחייבות את בית הדין הרבני? האם בהתאם להלכות העליון נותר פתח לבית הדין לדון במזונות והאם זה בגדר הוצאות?
עו"ד רפי רכס, בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, טען בתגובתו לעתירה של עורכי הדין סגל ושמחיוב, בין היתר, כי "בית הדין הרבני, ככל ערכאות המשפט, כפוף להוראות החוק ופסיקות בית המשפט העליון" אולם "הליך במסגרת בע"מ אינו מהווה 'הלכה' המחייבת את בית הדין הרבני בעניין סמכויותיו".
עוד נטען, שהואיל ופסיקת בית משפט העליון מבוססת על הדין העברי הדתי, והעליון פירש את הדין העברי כראות עיניו, לגיטימי שבתי הדין הרבניים יפרשו זאת אחרת.
כעת, שופטי העליון יצטרכו לתת את הדעת לשאלה האם אמירת בתי הדין לגיטימית. ובמילים אחרות: האם כשבית משפט העליון מבסס פסיקתו ומפרש את המשפט העברי, האם הפרשנות הזו מחייבת את בית הדין הרבני כשהוא סבור שהמשפט העברי אומר משהו אחר?
הפיל שבחדר
בדיון שהתקיים בעליון ב-23 בנובמבר 2022 (הרכב השופטים סולברג, וילנר וענת ברון) טען עו"ד יונתן נד"ב בשם היועצת המשפטית לממשלה: "כשבית משפט העליון מובאת אליו שאלת סמכויות והוא מכריע ומפרש את הדין האזרחי, ודאי שהפסיקה חלה הן על בית משפט מחוזי, בית משפט למשפחה, בית דין רבני. האם יעלה על הדעת ששלושת השופטים נתנו פסק דין של עשרות עמודים על שאלת הסמכות, ובית המשפט או בית דין רבני זה לא מחייב אותם? בית המשפט דן בשאלה למי הולכת הסמכות, כאשר שברור שלגבי אחד השחקנים זה שום דבר".
עו"ד ד"ר יואב מזא"ה שביקש להצטרף לאחת העתירות כידיד בית המשפט הזהיר באותו דיון, שפרשנות לפיה מזונות ילדים היא סוגיה דתית ולכן בתי הדין אינם רואים עצמם כפופים לבית המשפט העליון – היא מסוכנת מאוד.
השופטת וילנר הסבירה: "הם טוענים שבבע"מ 919/15 היתה פרשנות של הדין הדתי, משפט עברי על ידי שופטי בית משפט זה, כידוע יש אינסוף מחלוקות במשפט הדתי. הם חושבים אחרת על חובת אב לזון את ילדיו והם מפרשים את זה אחרת… כשמדובר על פרשנות הדין הדתי אנו (הם) לא כבולים – זו הטענה".
השופטת ברון פנתה לעו"ד רכס: "בעיניי יש פיל בחדר. אנחנו מדברים סחור סחור. כתבת שהלכה שנפסקה בבית משפט העליון מחייבת כל בית משפט זולת העליון אך אין היא מחייבת בית הדין בכלל. ברחל בתך הקטנה… אדוני עומד מאחורי אמירה זו?".
עו"ד רכס השיב בחיוב.
בינתיים הולך וגובר הכאוס בתחום הגירושין: דיון במזונות זמניים בערכאה אחת ובמזונות קבועים בערכאה השנייה, עובדים סוציאליים שנאלצים לפצל עבודה בשתי ערכאות, כפל הליכים, קביעות שחוות דעת שם אינה מחייבת כאן. כתוצאה מכך, המתגרשים צריכים לשלם עוד אגרות ויותר כסף לעורכי דין.
עמדת הכותבת
כמי שעוסקת בתחום המשפחה, הלכות בית משפט העליון הן הדין המחייב ויש לפסוק לפיו בהתאם לדין הישראלי ובמזונות, בהתאם להלכת 919/15 ולא בהתאם לדין הדתי. זאת להבדיל מענייני נישואין וגירושין, שהם בסמכות בלעדית של בתי הדין. אם עד כה זה לא היה ברור לכולם, אני מאמינה כי פסק דין של בג"ץ בהרכב מורחב יבהיר זאת.
המשך יבוא.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
