בית הדין הרבני הגדול בירושלים קבע כי בקשתו של בעל דין תידחה על הסף מאחר שלא הפקיד עירבון כנדרש בעבורה. מלבד זאת, בית הדין הטיל על האיש הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה, ובצעד לא שכיח הורה להעביר את ההחלטה למשטרת ישראל ולפרקליטות, כדי שיבחנו את ההיבטים הפליליים בנושא.
התניית בקשות בערובה היא פרקטיקה לגיטימית ומקובלת כשמדובר בבעל דין שמגיש בקשות סרק ומטריח שלא לצורך את בית הדין העמוס ממילא.
במקרה זה, בית הדין הורה שכל בקשה של האיש דורשת הפקדת ערובה להוצאות בסך של 500 שקל. האיש, שבקשות קודמות שלו נדחו מאחר שהוגשו שלא בהתאם להוראה זו, הגיש בקשה חדשה ובכותרתה ציין: "מצורף בזאת אישור הפקדת ערבון 500 ש"ח". לבקשה נלוותה קבלה על הפקדת הסכום האמור.
אלא שעיון קל בקבלה שצורפה לימד כי האיש התגלה כמי שמנסה לרמות את בית הדין ולהערים עליו. מדובר היה בקבלה שצורפה כבר כאסמכתה להפקדת עירבון דומה בבקשה שהוגשה ארבעה חודשים קודם לכן, ונדחתה אף היא. בזמנה, עם דחייתה חולטה הערובה לטובת אוצר המדינה.
הרכב הדיינים – הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז־אילוז – דחו את הבקשה שאליה צורפה הקבלה הישנה, וקבעו כי הטרחת בית הדין בבקשה מסוג זה, תוך ניסיון להונות ולרמות, מחייבת השתת הוצאות לדוגמה לטובת אוצר המדינה, בסך של 5,000 שקל.
"הניסיון לרמות את בית הדין כאמור עולה לכאורה כדי כמה עבירות פליליות", ציינו הדיינים בהחלטתם, "הצגת הקבלה לבית הדין כראיה להפקדה הנטענת של הערובה ובמטרה ברורה וגלויה להטעות את בית הדין לסבור כי אכן הופקד היא לכאורה עבירה על סעיף 238 לחוק העונשין הקובע: הבודה ראיה, שלא בדרך של עדות שקר או של הדחה לעדות שקר, או המשתמש ביודעין בראיה בדויה כאמור, והכל בכוונה להטעות רשות שיפוטית או ועדת חקירה בהליך שיפוטי, דינו – מאסר חמש שנים. בנוסף לכך, מדובר לכאורה גם בעבירה של קבלת דבר במרמה, על פי סעיף 414 לחוק העונשין…".
בית הדין הורה כאמור להעביר עותק מההחלטה להנהלת בתי הדין וללשכה המשפטית שבה, והללו יפנו למשטרת ישראל ולפרקליטות כדי שיקיימו חקירה וישקלו את העמדתו של האיש לדין בגין האמור.
אבל האיש לא השלים עם ההחלטה ופנה בבקשה חדשה לביטולה. שלא בפעם הראשונה, האיש כלל בבקשה עניינים שונים שאינם נוגעים לגופה ושאין להם מקום כשלעצמם, כגון טענות נגד סמכותו של בית הדין, וטענות לגוף הסכסוך שבין הצדדים. לבד מטענות אלה טען האיש נגד עצם ההחלטה להתנות כל בקשה שלו בערובה.
זאת ועוד, המבקש טען כי מדובר בטעות ולא בניסיון להונות. הוא אף האשים ב"טעות" את מזכירות בית הדין, שם לטענתו לא בדקו את הקבלה שהגיש.
"אנו דוחים בשאט נפש אף טענה זו, המשיב אדם בוגר ואחראי למעשיו והוא אף מתהדר בהשכלה משפטית, חזקה עליו כי מודע הוא למעשיו. אין ספק שאין מדובר רק בהגשה של מסמך שגוי, היינו כי המשיב הפקיד ערובה כנדרש ובטעות צירף לבקשתו במקום את הקבלה שבגין הפקדה זו – קבלה ישנה. לו כך היה, היה המשיב מצרף עתה את הקבלה הנכונה, ומשלא כך עשה ברור אפוא כי המשיב לא הפקיד ערובה כנדרש וממילא לא 'טעה' בהגשת קבלה ישנה אלא הגיש אותה במודע", נכתב בהחלטה השנייה של הדיינים.
כפי שניתן להבין, גם בקשה זו של האיש נדחתה, והוא שוב חויב בהוצאות משפט בסך 500 שקל. "הטרחת בית הדין בבקשות סרק היא עילה מובהקת לחיוב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה, וריבוי הליכי הסרק ובקשות הסרק שבהם נוקט המשיב לכל אורך דרכם הדיונית של הצדדים הוא גם העילה להתניית כל בקשה מצידו בערובה להוצאות שייגבו ממנה אם אכן תימצא – ולצערנו פעם אחר פעם אכן נמצא – כי בקשתו בקשת סרק היא… הדוגמה הברורה והמובהקת ביותר להיותה של בקשה 'בקשת סרק' היא בקשה שאינה אלא מיחזור של בקשה קודמת שנדחתה ושמגיש הבקשה יודע כי נדחתה ולמרות זאת מגיש הוא אותה שנית. אין לצפות כי מיחזור בקשה, יניב תוצאה שונה משהניבה הבקשה המקורית", נימקו הדיינים את ההחלטה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
