הזמן: 29 במרס 2008, השעה 23:00. המקום: צפון סאו פאולו, ברזיל.
שני צלצולי טלפון למוקד חירום: "אלוהים! יש פורץ בבניין! הוא זרק ילדה מהחלון!", צרח קול היסטרי מהצד השני של הקו.
"מאיזה כתובת….כלומר, מאיזה גובה?", שואל הקול הנשי ממוקד החירום.
"מהקומה השישית, אלוהים אדירים! הם זרקו ילדה. יש פורץ בבניין!!! אלוהים!".
"כן, אני שומעת, כוחות ההצלה בדרך".
כך מתחיל "בטרם עת: התיק של איזבלה נרדוני", דוקו-פשע ברזילאי מרתק בסגנון פשע אמיתי, החושף את אחת מפרשות הפשע המסעירות ביותר בתולדות ברזיל.
יותר משלושים שוטרים הוקפצו באותו לילה אחרי דיווח ממוקד החירום על פורץ וילדה שנזרקה מהחלון. מחקירה ראשונית עלה כי הילדה, איזבלה נרדוני, נמצאה מפרפרת על הדשא, כשרשת הביטחון בחלון חדר השינה שלה נחתכה בסכין ובמספריים.
גרסאות האב אלשנדרה נרדוני והאם החורגת אנה קרולינה ז'יטובה, היתה: הם הגיעו הביתה לבניין עם שלושת ילדיהם. איזבלה בת ה-5, שכבר ישנה, הובאה על ידם לדירתם בקומה השישית והושכבה לישון. לאחר מכן הם ירדו למטה להביא את שני הילדים (בן 3 ובן 11 חודשים) שנשארו במכונית. כשהם ירדו למטה, הם ראו לתדהמתם את איזבלה שוכבת על הדשא, והם בטוחים שבזמן הקצר שבו היא נותרה לבדה בדירה, נכנס פורץ שהשליך אותה למטה.
חבורות צוואר שמתאימות לחנק
על פניו, נדמה היה שהם המציאו גרסה שנועדה להרגיע את הציבור הנרעש. כל ברזילאי ששמע מה קרה, הרגיש שאיזבלה היא הילדה שלו, והצימאון לדעת מה קרה שם בדירה, לפני שאיזבלה הושלכה אל מותה, העכיר את שלוותה של ברזיל והוציא אותה מדעתה.
אלא שהפשע המושלם, כידוע, לא קיים, גם אם הוא מתוכנן מראש, והשקרים התחילו לצוץ מהר מאד מעל פני השטח.
חוקר המז"פ התורן הגיע לשם ראשון. המוקד המשטרתי הודיע לו שמדובר ב"שוד עם רצח", כולל גרסת ההורים שהילדה הושלכה מהחלון על ידי פורץ ונמצאה שוכבת ליד הבוטקה של הביטחון.
החשד הראשון של חוקר המז"פ: אם איזבלה לא נפגעה לפני שהופלה, מדוע היו כתמי דם ליד דלת הדירה, מה שמעיד שהדם הופק מבחוץ פנימה והילדה נפצעה מחוץ לדירה, כשהמורפולוגיה של כתמי הדם היו של אדם גבוה בגובה של אלשנדרה.
עוד גילה חוקר המז"פ חלק מרשת הביטחון לכודה בתוך מספריים ששימשו לחיתוך רשת הביטחון. כשבדק את איזבלה, גילה שהיה לה פצע במצח שנגרם על ידי חפץ חד, כיחלון בפנים ובציפורניים, וחבורות צוואר שמתאימות לחנק. סיבת המוות נקבעה כמספר טראומות ואספיקציה (תשניק) כתוצאה מחנק מכני. כשהיא נפלה, היא לא מתה מיד, אבל היא כבר היתה פצועה וחוותה חנק חמור שהוביל בהכרח למותה.
פרנסיסקו סמברנלי, התובע בתיק, מספר שאלשנדרה כל הזמן שאל אותו: "תפסתם את הפורץ?", אבל לא היה חשוד בתקיפה. שום דבר לא נלקח. לא היו ראיות לפריצה ולא דווח על אדם אחד שירד במעלית. לדברי סמברנלי, היה לזוג אותו קו מחשבה וזה נראה כאילו הם עשו על זה חזרות ותיאמו גרסאות.
ואכן, הסיפור שהזוג סיפר היה די מוזר, כי רצף העובדות שהם סיפרו לא התאים לעדויות. מה עוד שאלשנדרה דאג להוסיף מישהו לזירת הפשע ולהאשים אותו במות בתו.
לתמונה נכנסות אנה קרולינה אוליביירה, אמה הביולוגית של איזבלה וגרושתו של אלשנדרה, ורוסה אולביירה – אמה של אנה קרולינה וסבתה של איזבלה. בהתחלה הן לא האשימו את אלשנדרה ואשתו. הן היו בטוחות כי מדובר בתאונה. אבל אז התחילו לצוץ ההפתעות והעובדות המזעזעות אחת אחרי השנייה, והפכו להן את הקרביים. מאמה מיה.
"הייתי רק בת 17, תלמידה, כשנכנסתי להריון", מספרת אנה קרולינה אוליביירה, אמה של איזבלה. "התגרשנו כשהיא היתה בת 11 חודשים. בארבע שנים אחרי, היו הרבה עליות ומורדות. בהתחלה מערכת היחסים שלנו הייתה אופיינית להורים גרושים, אבל זה נעשה קשה יותר כשהוא פגש את אנה קרולינה ז'טובה, אמא החורגת של איזבלה".
מחול שדים
התקשורת לא נתנה לפרשה מנוח, וכיוונה אקדח טעון לרקתה של המשטרה. גם העובדה שהאימא והסבתא הגנו על האב והאם החורגת, לא הורידה את הלחץ מהחקירה העדינה, שהתנהלה על קצות האצבעות, ונזהרה מלהאשים את האב השכול.
אחרי יומיים-שלושה כבר היה ברור לאלדו גליאני, מפקד המשטרה, שאלשנדרה ואנה קרולינה שיקרו ביודעין והם אלה שעשו את זה, למרות שהם התעקשו – ביחד ולחוד – שהם חפים מפשע.
אחרי שהמשטרה ביקשה מבית המשפט מעצר זמני לאלשנדרה ואשתו, מחול השדים סביבם פרץ בכל עוצמתו, וההמונים שהתקהלו בהמוניהם מחוץ לבית המשפט, צרחו במלוא גרונם: "אססינו אססינו" ("רוצחים רוצחים") וביקשו את דמם.
ב-27 באפריל 2008 הוזמן הזוג להשתתף בשחזור זירת הפשע. צוות המז"פ עמד לשחזר עד הפרט האחרון את הגרסה שהנאשמים היו בטוחים ששיחקה לטובתם. אבל הם סירבו להגיע וטענו שהם לא מוכנים לספק ראיות נגד עצמם. זה נתן את האות למגזין שבועי נפוץ ביותר בברזיל לצאת עם כותרת ענקית בעמוד השער: "הם עשו את זה".
חומרים קלאסיים של טרגדיה
בכל מה שקשור לתקשורת, כל העניין יצא לגמרי מפרופורציות. מאז ימי יוון העתיקה, ההמון צמא לטרגדיות והתיק של איזבלה נרדוני סיפק להם את כל החומרים הקלאסיים מהם רוקחים טרגדיה. אנשים לא הפסיקו לדבר על זה בכל מקום, כל היום, הטלוויזיה סקרה את הפרשה 24/7, עד שזה הפך לאופרת סבון יומית.
ב-22 במרץ 2010 החל משפטם של אלשנדרה נרדוני ואנה קרולינה ז'יטובה, שהואשמו במותה של איזבלה נרדוני במרץ 2008.
פעמים ספורות בהיסטוריה של ברזיל היה משפט שעורר כל כך הרבה רעש וצלצולים כמו זה. המשפט היה מטורף. קשה להאמין שחבר המושבעים לא היה משוחד על ידי דעת הקהל, שקבעה נחרצות שהם אשמים וחייבים להיכנס לכלא. הדרך היחידה לקיים משפט הוגן היתה אך ורק על המאדים. גם השופטים, שהושפעו קשות מדעת הקהל, הציבו רמקולים מחוץ לבית המשפט כדי להקריא את גזר הדין בקול רם.
פסיקתו של השופט נמסרה מיד לתקשורת. השוטרים שעצרו את הזוג הסירו את הזכוכית הכהה מהחלק האחורי של הניידת כדי לאפשר לצלמים לצלם חופשי את המורשעים. השוטרים אפילו אמרו לצלמים ולעיתונאים: "הנה, הבאנו לכם מתנה קטנה", כאילו אלשנדרה ואנה קרולינה היו שני פרסי ציד שמשטרה תפסה.
"זה היה כמו גמר המונדיאל", מסכמת בחיוך מנצח אנה קרולינה אולביירה, אמה של איזבלה, את הסאגה שפירקה את חייה לחתיכות.
"בטרם עת: התיק של איזבלה נרדוני". A Life Too Short: The Isabella Nardoni Case. נטפליקס
