"אימא שלי הגישה בקשה לקבלת תעודת אזרח ותיק", פותחת ורוניקה ריסו, בתה של גלוריה אנדינה ריסו (82) את אשת הדממה: המקרה של רוצחת הקשישות – דוקו-פשע מרתק ועוצר נשימה, "הדודנית שלי סיפרה לי שעובדת סוציאלית באה ואמרה שהיא תגיש בקשה בשמה. לא ביקשנו ממנה תעודה מזהה או משהו. הדודנית שלי עזבה והשאירה אותה בבית של אימא שלי. כשרומן, בן זוגי, בא לבקר אותה, היא כבר היתה נפוחה מאוד ועורה היה כחול".
זה קרה ב-28 באוקטובר 2003 במחוז בניטו חוארס במקסיקו סיטי, כשקשישה נרצחה בחניקה בביתה. בעקבות הרצח נפתחה חקירת משטרה, הועלו מסוקים לשמים, אפילו שוטרים שטיפלו במהומות הגיעו לרחרח. מהר מאוד התברר שריסו היתה הקשישה השישית שנרצחה מאז 1998, ובמשטרה עלתה לראשונה סברה לפיה יתכן מאוד שמדובר ברוצח סדרתי.
"תמיד אהבתי את עבודת חקר הפשע, וההשפעה החברתית שלו", מטעימה הקרימינולוגית פטריסיה פאיאן. "יש לי ידידות קרובה עם רופא משפטי שהוצב ברובע בניטו חוארס. כל פעם שהביאו לו גופה, הייתי סקרנית לבוא ולחקור את סיבות המוות, כי יש לי תעודה ברפואה משפטית. באוקטובר 2003 שמתי לב שיש אצלו גופה והוא אמר לי: 'זאת גופה של אישה מבוגרת והיא נרצחה בחניקה'. הכבל עדיין היה קשור לצווארה. שבוע אחרי, מצאנו עוד גופה של קשישה, מריה גואדלופה (82) וגילינו שגם היא מתה מחניקה. כעבור שבועיים קיבלנו גופה של קשישה אחרת. חשבנו שזה מוזר מדי ותכוף מדי. כעבור חודש היה רצח נוסף של קשישה בת 85. הפעם זה היה בקויואקאן ולא בבניטו חוארס, עם אותם מאפיינים בדיוק. ואז חשבתי לעצמי, זה רוצח סדרתי, אבל כולם אמרו לי: 'אל תצפי יותר מדי בתוכניות טלוויזיה. את מגזימה'".
לא היה במקסיקו רוצח סדרתי
"ב-2003 לא היינו בטוחים שזה רוצח סדרתי, כי לא היה בארצנו רוצח סדרתי", מספר רנאטו סאלאס, סגן התובע הכללי של מקסיקו סיטי. גויו קרדנס היה הרוצח הסדרתי האחרון שהיה לנו. זה היה ב-1942, אבל זה היה למעשה רוצח במסע הרג של ארבע עוזרות בית, והוא נחשב בזמנו לרוצח סדרתי. העובדה שזה לא קרה לנו מ-1942 עד 2003 – 61 שנה – הציבה בפנינו אתגר גדול לעלות על רוצח סדרתי של תשע קשישות. זה היה האתגר הכי גדול שנפל אי פעם על משטרת המחוז הפדרלי".
"הבנו בהדרגה שזה רוצח סדרתי", מספר ברנרדו בטיס, התובע הכללי, "אבל לא רצינו לעורר זעם וסנסציה. רצינו לשמור על דיסקרטיות. לא היה קשר בין הקורבן לרוצח, לא היה מניע, למעט שוד".
במקביל לכל תובנות המשטרה והתביעה, גל רצח הקשישות לא נפסק, אבל ממשלת העיר התעלמה והתכחשה ביודעין, ולא ירד לה האסימון שבשטח מסתובב רוצח סדרתי שמשחק אותה חופשי. "כשהגענו לזירת הפשע, הם כבר ניקו הכול ולא היו טביעות אצבע. אמרו לי: 'אנחנו עושים משמרת אבל לסבתא'", מתרץ סאלס את אוזלת ידה של המערכת עליה היה מופקד.
"התחלנו לחקור מקרים של רוצחים סדרתיים בעולם", מספר בטיס. חקרנו את המקרים של ג'פרי דהאמר, טד בנדי, ג'ון ויין גייסי, ריצ'ארד רמירז, איילין וורנוס – הרוצחת הסדרתית הראשונה בארה"ב. בקשנו עזרה מחו"ל מאנשים שחקרו תיקים כאלה, בעיקר מהצרפתים שהתמודדו עם תיירי פולאן ("המפלצת ממונמארטר"). הצרפתים נידבו לטובת המקסיקאים את החוקר פיליפ דוסאי, שהעביר במקסיקו סיטי קורס מזורז על רציחות סדרתיות. "המקרה עם רוצח סדרתי הוא מקרה מבודד ואקראי, לכן החקירות האלה קשות כל כך", מתמצת דוסאי.
גבוה, גב רחב, ידים גדולות
מהנתונים הראשונים שנאספו נדמה היה שמדובר בגבר גבוה, בגיל 45 עד 48, גב רחב, ידיים גדולות, גוף חזק וחסון, שיער קצר, בלבוש של אחות. אחד מתכסיסיו היה להעמיד פנים של אחד שעוזר באמצעות תוכנית הרווחה לקשישים, המעניקה הטבות כספיות ל-356 אלף קשישים.
המידע שהמשטרה הצליבה התחיל להצטלב. היא התמקדה בעובדי סיעוד ובריאות, עלתה על דפוסי פעולה דומים, אבל המשיכה לגשש באפלה בגמלוניות, עד כי נדמה היה שרצח הקשישות היה גדול עליה בכמה מספרים.
כך נעצרה מטילדה סאנצ'ס, אחות מהמכון לביטחון ושירותים חברתיים לעובדי מדינה, שהתנהגה באופן חשוד כשראתה שוטרים בבנק. היא שוחררה אחרי 15 שעות מחוסר ראיות.
כך נעצרה גם ארסלי ואסקס, ששמה נקשר לכמה פריצות, וטביעת אצבעותיה נמצאה בזירת רצח של קשישה בקואטמוק. בנוסף, ואסקס זוהתה על ידי ארבע קשישות שהלכו אחריה שולל, כשהבטיחה להן כרטיסי עזרה כספיים.
ואסקס התעקשה: "אני גנבת!!!! אבל לא רוצחת!!!!!!", אבל המשטרה רצתה, ויהי מה, להרוג בכוח את סנסציית "רוצחת הקשישות", שהעיבה קשות על מזג האווירה המקסיקני, החם ממילא, והתקפות האופוזיציה, שהמציאה סלוגן מנצח: "מי יציל את הסבתות שלנו?".
כל זה קרה על רקע העובדה שהזקנה בתרבות המקסיקנית מייצגת את התרבות האידאלית, וזה היה יותר ממזעזע שסבתות מקסיקניות נרצחות בלי מלח אחת אחרי השנייה.
חלפו כמה חודשים מאז נעצרה ואסקס, והמשטרה עדיין היתה בטוחה שהיא, ורק היא, "רוצחת הקשישות". אלא שאז נמצאה גופתה של מריה דה לוס אנחלס רפס הרננדס (92) בחדרה עם בגד קשור סביב צווארה.
בזה אחר זה הגיעו עוד ועוד רציחות של קשישות:
גואדלופה גונסלס סנצ'ס (74)
אסטלה קנטורל טרחו (85)
דלפינה גונסלס קסטיו (92)
מריה וירחינה הלאואצי טיסאפאן (84)
מריה דה לוס אנחלס קורטס (84).
רק ב-2004 נרצחו בחניקה יותר מעשר קשישות במחוז בניטו חוארס. כולן חיו לבד והיתה להן הכנסה כלשהי.
ואז נעצר חורחה מריו טבלאס סילבה, רוצח נוסף, לכאורה, של הקשישות. הוא לבש חלוק לבן, על קרקפתו היתה פאה ושיער צבוע, הוא התחזה לאחות כדי ליצור מערכת יחסים עם מריה אאוחניה גוסמן נוגס (66), והבטיח לתת לה כרטיס תמיכה כספית.
משרד התובע המחוזי היה בטוח שהאיש אחראי לשמונה מקרי רצח נוספים, והפשע שלו קשור ל"רוצח הקשישות". אלא שגם מעצרו של סילבה לא עצר את זרם הרציחות. ואם בהתחלה המרווח בין הרציחות היה בהפרש של שנה, החל מ-2003 הוא צומצם לכמה חודשים ודילג לשבועות.
גבר שלבוש כאישה
"הפיצוץ הכי גדול היה ב-2005", מספר סאלאס. "היו לנו כבר 30 מקרי רצח שהיו קשורים לתיק הזה. החקירות של המשטרה לא נראו קפדניות. זה פגע באמון הציבור במשטרה. הנושא הפך למתוקשר ביותר, בעיקר בגלל שזה קרה במקסיקו סיטי ולא באזור מרוחק כמו סיודאד חוארס, שם נרצחו 300 נשים במהלך עשור ובכל מקסיקו נעלמו לפחות 4,000 אנשים. 92 אחוז ממקרי רצח של נשים במקסיקו, לא פוענחו מעולם".
לפי העדויות שנאספו בהדרגה, הרוצח הוא גבוה, בעל גוון עור בהיר וגוף מוצק. לפי הדרך שבה הנשים נחנקו, אין להוציא מכלל אפשרות שמדובר בגבר שלבוש כאישה, או אישה חזקה עם מאפיינים פיזיים גבריים. הדבר היחיד שהפחית את הסיכוי שמדובר באישה היה הכוח שהשתמשו בו כדי לחנוק את הקורבנות, אבל המשטרה היתה חייבת לחקור הכול.
אחרי 48 מקרי רצח, המשטרה הצליחה לעלות על טביעת אצבע שהוטבעה על צילום רנטגן, אבל לא היה זיהוי, כי לא היו התאמות למסד טביעות האצבעות במאגר המשטרתי. המשטרה היתה בקנטים.
בכורח הכאוס נכנס לתמונה גבריאל רג'ינו, המשנה לשר לביטחון פנים, המכונה "טיגריס", כינוי שהודבק לו בשל יכולותיו. רג'ינו, שגם נראה קילר, תפס בחושיו ה"טיגריסיים" את התמונה הגדולה, ועשה את המהפך בשינוי הקונספציה של משטרת מקסיקו סיטי הרופסת, שעד אז הצטיינה בעיקר בשליפת שיכורים מברים.
ב-28 בספטמבר 2005 הגיע הפיענוח הגואל, בעקבות רצח קשישה בת 82. לרוצחת היה מחזיק מפתחות עליו היה כתוב "אשת הדממה", וקלף של "המוות הקדוש". כל השנים חיפשה המשטרה גבר, ולתדהמתה זאת היתה אישה – חואנה באראזה סמפריו שמה.
"כשאנשים מדברים על 'רוצחת הקשישות', זה נשמע כמו אגדה, מיתוס", מחייכת העיתונאית קלאודיה בולאניוס, "במרוצת הזמן הפכה הרוצחת לסלבריטאית-על. כמו כל אגדה, זה ניזון מהאמיתות ומהשקרים. המשטרה אוהבת לספר סיפורים. גם התקשורת אוהבת נרטיב טוב עם הרבה אלמנטים. גם האנשים, החברה במקסיקו, אוהבים שמספרים להם סיפורים".
"הרוצח הסדרתי הראשון היא רוצחת, וזאת אישה, וזה קורה במקסיקו סיטי, לקשישות", מוסר סאלאס את מוסר ההשכל. "ברור שזה היה תיק מפורסם. הוא היה כל כך מפורסם, שאתם מראיינים אותי עכשיו 20 שנה אחרי".
"הקורבן הוא מי שהפסיד בדו-קרב על החיים", מתמצת רג'ינו את הטרגדיה הנוראה, על רקע ציור קיר ענקי של טיגריס.
"אשת הדממה: המקרה של רוצחת הקשישות". La Dama del Silencio: El Caso Matauiejitas. נטפליקס
