בית הדין למשמעת במשטרה זיכה שוטר סיור בתחנת נתניה מעבירות של שימוש בכוח כלפי אדם במסגרת מילוי תפקיד בלא סמכות ובלא הצדק הסביר וכן ביצוע מעצר שלא כדין.
על פי כתב אישום, שהוגש לבית הדין למשמעת, ב-2 בינואר 2021, הגיע הנאשם, רס"ר בדרגתו, יחד עם מתנדבת ללופט בדרך הרכבת בנתניה על מנת לאכוף את ההנחיות בנוגע לעטיית מסכות וסגר בשל מגיפת הקורונה.
במקום שהה ל' אשר היה תחת השפעת אלכוהול. לבקשתו של הנאשם, ל' מסר לו את מספר תעודת הזהות שלו ואמר שהוא חייל שחזר מהבסיס. השוטר אמר ל-ל' שיתרחק ממנו, שהוא מפר סגר ובהמשך אמר לו שישים מסיכה. ל' עטה מסכה והתקרב לנאשם ושאל אם יש לו דו"ח, והנאשם ענה שכן וביקש שוב שיתרחק. ל' התקרב שוב לנאשם ושאל "כמה הדו"ח הזה?".
אז אחז הנאשם בחולצתו של ל' באזור הצוואר, ודחף אותו לכיוון חלון זכוכית שהיה מאחוריו. כתוצאה מכך, החלון התנפץ על ראשו של ל' ונגרמו לו חתכים בראשו והוא נזקק לטיפול רפואי.
מיד לאחר מכן הודיע הנאשם ל-ל' שהוא עצור. בהמשך, הנאשם, בסיוע שוטר נוסף, השתלטו על ל', שסירב תחילה להושיט ידיו לאחיזה ולאחר מכן אפשר לשוטרים לאזור אותו. בכך, עשה הנאשם שימוש בכוח שלא כדין כלפי ל' ועצר אותו ללא כל סיבה על פי החוק.
השאלות שהיו במחלוקת בין התביעה להגנה:
האם השימוש הראשוני בכוח, קרי ההדיפה הראשונה, להבדיל מתפיסת הנאשם בחולצתו ודחיפתו לאחור, היה כדין?
האם החלק השני, בו תפס השוטר הנאשם בשתי ידיו את חולצתו המתלונן בחלקה העליון ודחף אותו לאחר עד לדלת הזכוכית, האם שימוש בכוח זה היה כדין?
בנוסף – האם הנאשם ביצע מעצר שלא כדין?
הראיות בתיק היו עדויות מטעם התביעה, תיעוד האירוע ממצלמת גוף של הנאשם, עדות הקורבן ועדות הנאשם במח"ש.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קבע בית הדין: "גרסאותיו המפורטות, המלאות והקוהרנטיות של הנאשם, שנכתבו עוד בדו"ח הפעולה הראשוני שלו, המגובות ברובן עם הסרטון, שאינן נסתרות חזיתית על ידי התביעה, מקובלות עלינו. תפקידו באירוע עד לשימוש בכוח היה שקול ומידתי. הנאשם לא ניסה להתלהם ורואים שמנסה ככל שביכולתו שלא להסלים את האירוע. הוא אף משחרר את המתלונן ואומר לו לך הביתה. הוא אינו מנסה לרדוף אחריו ו"לתפוס" אותו, למרות התנהגותו הקנטרנית של המתלונן". בנסיבות אלו, ציין בית הדין כי מאמין לנאשם בנוגע לאגרוף היד והרמת היד לכיוונו, כך שיכול היה להניח שהמתלונן מתעתד לתקוף אותו ולכן הדף אותו כהגנה עצמית.
לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות קבעו השופטים כי המתלונן נצמד לנאשם ולא להפך, המתלונן עשה תנועת איום שאפילו המתלונן העיד שהנאשם יכול היה לפרש כאיום, תגובת הנאשם הייתה מידית ואין בפער של שניה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין האיום הפוטנציאלי ולתגובה, הייתה אווירה כללית של זלזול וחוצפה מצד המתלונן כלפי השוטרים ואמון מסויג של בית הדין בעדי התביעה.
בסופו של דבר קבע בית הדין כי הגיעו למסקנה כי הנאשם היה יכול להבין שהמתלונן מבקש לתקוף אותו ולכן דחיפתו, למרות שלא הודיע למתלונן על מעצרו, מוצדקת מכוח זכותו להגן על עצמו מפני תקיפה. כמו כן, כי גם החלק השני של השימוש בכוח בו הנאשם תפס בשתי ידיו את חלצתו של המתלונן ודחף אותו עד לדלת הזכוכית שהתנפצה, עולה מהראיות כי זו לא היתה מטרתו של הנאשם אלא תוצאה של הנסיבות שתוארו.
השופטים קבעו כי השימוש בכוח היה כדין נוכח תחושתו של הנאשם שהמתלונן עומד לתקוף אותו לאחר מכן המתלונן אף התנגד פיזית להדיפתו לאחור, ועל כן המעצר היה כדין.
בסיום ההליך השופטים אברהם פרנקל, ניסים כחלון ושלמה תוסיה כהן החליטו לזכות את הנאשם, שיוצג על ידי עורכי הדין תמי אולמן ושאדי סרוג'י, מחמת הספק, משתי העבירות שיוחסו לו.
