משפט שסבא שלי לימד אותי הולך כך: אם קראת לעצמך ציפור, תעלה לעץ. אם לא, תמשיך לזחול על הקרקע. במעבדות המשפט של שנת 2023 מנסים לגדל יצור חדש שטרם נראה כמותו, ציפור בלי כנפיים ובלי דעות. מדובר בייצור חששן שצריך להסתיר את דעותיו ולפחד לומר אותן גם כשהן נכונות.
אחרי הדימויים, נעבור לסיבה אשר לשמה נכתבים הדברים. באחד מאתרי החדשות המובילים בישראל פורסם כי שופטת בית משפט השלום בירושלים, שרון לארי-בבלי, שחררה ממעצר פלסטיני ירושלמי שהפיץ בטיקטוק סרטונים עם תמונות אתרים ציבוריים בירושלים וייחל לפגיעת טילי אוייב בהם.
השופטת הנכבדה נימקה והסבירה, כי הגם שמדובר באדם האוחז בתפיסה שיש להצטער עליה, עדיין העובדה שזוהי משאלת הלב שלו אינה הופכת אותה לעבירה פלילית, ואינה מקימה עילה להמשך מעצרו כפי שהתבקש.
מרגע הפרסום על ההחלטה הזו הפכה השופטת לארי-בבלי לאוייבת הציבור, שמה ותמונתה הופצו ברשתות החברתיות כאילו חרגה מתפקידה או מעלה באמון מדינת ישראל.
קריאה מדוקדקת של ההחלטה מלמדת שהשופטת פעלה כשורה, תוך יישום הדין הפלילי בצורה המדויקת ביותר. אז על מה כל הרעש והתגובות המתלהמות ברשתות? על מה ההשתלחות בשופטת? אולי בגלל הנימה העויינת באתר החדשות המוביל – תקשורת סמולנית, עאלק.
אל לנו, המשפטנים והאזרחים, למהר ולהשתלח בשופטת באמצעות תגובות וירטואליות בלתי מלומדות שלא הושקעה לגביהן כל מחשבה. האם מישהו, בין אם סנגור ובין אם אזרח, היה מסכים להיעצר רק משום שהפיץ את משאלות ליבו, יהיו הזויות ככל שיהיו, ואז להופיע בפני שופט שמפחד להשמיע את עמדתו? אם כך יהיה, כל אזרחי מדינת ישראל ייכנסו לבית הסוהר.
אולי באמת הגיע הזמן לעבור לשופטים מכאניים, כמו בשירו המפורסם של מאיר אריאל – "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אולי במקום הוועדה לבחירת שופטים, שהרכבה האנושי מטלטל את המדינה בימים אלה ממש, יוקמו מעבדות להינדוס שופטים שיתוכנתו על ידי מפלגות השלטון מבלי לשמוע את דיעות הנתינים, ברוח האינטליגנציה המלאכותית שמאיימת על האנושות?
כך למעשה נצליח לייצר את הציפור הנדירה נטולת הכנפיים, זאת שיושבת אמנם על ראש העץ וגבוה מעל כולם, אבל היא לא באמת יכולה לעוף.
נציב פניות הציבור על השופטים, כבוד השופט בדימוס אורי שהם, מצא כמוצדקת את התלונה המאיימת והקנטרנית של ארגון "בצלמו", המקבילה הימנית של "בצלם" השמאלני, מה שמלמד כי במדינת ישראל יש המנסים לעצב שופטים נעדרי יכולת להתבטא – בצלמם!
הנציב אורי שהם קבע כי נימוקי ההחלטה של השופטת לארי-בבלי עשויים לשדר מסר של לגיטימציה להתבטאויות תמיכה בפעילות חבלנית עויינת נגד מדינת ישראל.
אילו היתה השופטת כותבת פוסט בפייסבוק, שבו היתה מצדיקה את דבריו של אותו פלסטיני, אולי היה ניתן לראות בדבריה הצדקה כלשהי לקביעת הנציב. אולם כאשר הדברים נאמרו במסגרת החלטה שיפוטית, על פי דין, שבה היא חייבת לנמק מדוע יש או אין בהתנהגות החשוד עבירה פלילית, אזי שלא היה מקום לקבוע כי דבריה עלולים להתפרש כלגיטימציה לפעילות חבלנית. דבריה היו מחויבים להיאמר מכוח עיקרון ההנמקה, והנימוק שכתבה הוא הנימוק האמיתי והנכון.
בכל הכבוד, נראה שהחלטת הנציב אורי שהם משדרת מסר לפיו על שופט להימנע מישירות בנימוקי החלטותיו, גם אם הם נכונים, ובמקום זאת ללכת סחור וסחור כדי למצוא נימוק קטגוריאלי מכובס. אם יש מקום שבו אנחנו מצפים לקיומה של ישירות וכנות, זהו אולם בית המשפט.
משופט מצופה לנהוג באופן מכבד ובמזג שיפוטי, אבל לא ניתן להשלים עם מצב שבו שופט נמנע מנימוק ישיר להחלטתו, רק כי הנימוק עלול להישמע "ישיר מדי" – לשונאי ערבים או שונאי יהודים.
החלטת כבוד השופטת שרון לארי-בבלי היתה החלטה נכונה גם משום שהיא אינה חורגת כהוא זה מהכלל הידוע שאין מענישים על מחשבות שבלב. משטרת ישראל איננה משטרת מחשבות, בינתיים. על החשש מפני זליגה לפליליות של מחשבות שבלב, אין אלא לשוב ולהפנות לכתביו המאלפים של פרנץ קפקא וסיפורו של ג'וזף ק' האומלל.
אל לנו המשפטנים לטמון ראשנו בחול ולהשלים עם מציאות שבה שופטים חוששים לדבר בטבעיות ובחופשיות, ועוד יותר מכך חוששים לכתוב את פרשנותם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בדיני נפשות בנסיבות בלתי ניתנות להגדרה, שאין אפשרות להתמודד איתן אלא כאשר חושבים ומדברים בצורה ישירה וכנה.
מלאכת השופט היא המלאכה הקשה ביותר שקיימת ולעיתים גם שופטים טועים. במקרה הזה לא טעתה כבוד השופטת, ואין כל מקום למשפט הציבורי הזה, להיפך, יש מקום לחזק את ידיה ולקוות שתמשיך לפסוק את הדין באופן כנה ובהתאם לעמדותיה המקצועיות.
לסיום, נקודה למחשבה, בקטנה: כתב אישום עד היום אין עדיין.
הכותב, חן הולנדר, הוא עורך דין פלילי ומנוי באינדקס עורכי הדין של אתר "פוסטה"
