
כדי להבין לאן הידרדרו הדברים בחברה הערבית מציע לפתוח עם סיפורו של מ'.
מ' ובני משפחתו הגרעינית והחמולה אליה הוא משתייך גרים עשרות שנים באום אל פחם. עיר המתנהלת, אם כך ניתן לכנות את הדברים, בחוסר שליטה מוחלט, הפשע גואה, מציף אותה ופוגע יומיומית בתושביה.
מ' אינו עבריין. לא הוא ולא בני משפחתו. לאחרונה הוא ביקש להיעזר בבעל מקצוע מתחום הבנייה. עמד ושכר את שירותיו של רצף. המחיר סוכם ביניהם, כמו מועד ביצוע העבודה וכך היה. סך מניין ימי עבודתו של אותו מניח אריחים לא עלה על יומיים.
חלף כשבוע מאז שסיים הרצף את עבודתו, הוא טלפן ל-מ' ודרש לקבל כפל הסכום שסוכם. משהביע מ' את תימהונו לדרישה, הודיע לו הרצף כי הכפל נדרש כיוון שהסכום שנקבע לא שולם לו ביום סיום עבודתו.
מ' הודיע לו: בוא עכשיו לקחת את הסכום שסוכם בינינו במקור, מעבר לכך איני משלם לך תוספת.
בכך הסתיימה שיחה זו.
למחרת, טלפן אל מ' תושב אחר מאום אל פחם והציג עצמו כמי שמשתייך לאחת מכנופיות הפשע. "עתה עליך לשלם לרצף סכום שהוא פי 10 מהסכום שנקבע, ובמזומן", אמר לו בנימה מאיימת.
מ' הזמין את הבבון המאיים לביתו, והאחרון לא איחר להגיע.
מ' הושיט לו את הסכום המקורי שנקבע עם הרצף, והצהיר, "אני לא משלם חאווה. לא לרצף ולא לאף אחד אחר. אני שייך לחמולה שהיא החמולה הגדולה בעיר, אם אתה רוצה לקחת חווא ממני תצטרך להתמודד עם כל החמולה".
דומה שהבבון הבין את הנאמר, מ' הושיט לעברו את הסכום ונפרד ממנו לשלום.
צא ולמד. אם אינך מגובה בחמולה חזקה, כי אז עלול להתחיל מסע מכוער של סחיטה, שהיה עלול גם להידרדר לשפיכות דמים.
אם מישהו סבור, שזה מקרה חריג באום אל פאחם, כי אז אינו אלא טועה.
על מנת להמחיש עוד יותר את הקורה במגזר נדלג לטייבה. עיר כפר גדולה ומוכת פשיעה אלימה אף היא, כזו המקצרת חיים של חלק מהאוכלוסייה המקומית.
הנה א', גבר נשוי ואב לילדים, שמעמדו הכלכלי מבוסס. לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות ליטול מ-א' דמי חסות. משסרב לשלם נורו יריות. תחילה בלילה לעבר ביתו ובהמשך לעברו ממש, במטרה לגרום לו לשחרר ממון לאותם סחטנים.
בגין הצורך לשמור על חייו וחיי בני משפחתו עמד א' ורכש שלא כדין כלי ירי שהונח על ידו בביתו לעת צרה. אבל מישהו גילה את אוזנה של המשטרה, וזו שלחה את שוטריה. חמושים בצו חיפוש הם הגיעו לביתו, הפכו את תכולתו ולבסוף נמצא הנשק.
מאז, נמשכת הסכנה לחייו.
אמנם הוא שוחרר אולם הגיעו הדברים לידי כך, כי הלה אינו יוצא מביתו אלא מחוץ לעירו. הוא גם אינו פונה לתחנת המשטרה המקומית משום שזו, למרבה הצער, לא תעשה דבר ולא תסייע לו. נוכחותה בעירו היא בבחינת ברכה לבטלה.
ויש גם את ש', תושב טירה אשר נזקק להלוואה קצרת מועד. בצר לו נאלץ לפנות למלווה בריבית (מילה ארכאית כשלעצמה), וזו הועמדה על 10 אחוז לחודש. אם הלה לא יחזיר את הקרן + ריבית הנשך במועד שנקבע, עלולה להגיח בלילה או בבוקר אחד דמות עלומה, שתשגר לעברו מטח נחושת חמה. כך בהשראת נושיו האימתניים מתנהלים חייו של ש' וחיי בני משפחתו, אין מושיע ואין פודה.
כך מתנהלים החיים במגזר השכן הזה. על היחס לקדושת החיים אין משיחין כלל. קאלאם פאדי של ממש.
המסופר לעיל הובא כדי להמחיש אך במעט מה שעובר על האוכלוסייה הערבית ישראלית בימים אלו. יש אומנם פוצה פה ומצפצף, שאף מונה לשר לאחרונה, אך בין דבריו והבטחות הסרק שפיזר בשפע לבין תיקון הדברים אין ולא כלום.
החלק הלא פחות מצער הוא, שהדברים גולשים גם לעבר האוכלוסייה בערים המעורבות והיהודיות, ועוד עלולים להפוך ללחם חוקינו.









