עו"ד רועי אברהמוביץ, ראש מטה הבחירות של אפי נוה ומי שצעד איתו גם בקמפיינים הקודמים ולאורך שנותיו בלשכה, הטיל פצצה והודיע על פרישתו מניהול הקמפיין של נוה עקב חיכוכים עם ה"בוס" ומאבקי שליטה בצמרת המטה.
במונולוג יוצא דופן, אברהמוביץ שהיה נאמנו ו"סנגורו" של נוה בלשכה גם בשנים האחרונות, כותב לנוה על אכזבתו האישית ממנו, לאחר שלא קיבל לידיו את המושכות. אברהמוביץ אף חוזה תבוסה לנוה בבחירות הקרובות.
וכך הוא כתב בפייסבוק:
אפי, שלום,
13 שנים של חברות. שנים של עבודה משותפת. ארבע שנים וחצי שבהן אני מחכה לרגע הזה, להיות אדריכל הניצחון שלך בהתמודדות על לשכת עורכי הדין ולסגור מעגל יחד. עד ממש לאחרונה שרר בינינו, לפחות בעיני, אמון ברמות הגבוהות ביותר. כעיוור הלכתי אחריך לכל פינה נידחת, מאמין בך ובדרכך. הייתי נושא הרומח. חבר. אח. הייתי רועי.
כשישבתי באופוזיציה שמרתי לך אמונים בגפי, גם כאשר כולם לעגו לי – משום שהאמנתי בך. חזיתי, אולי כהוזה, בניצוץ מנהיגות בעיניך ובהתנהלותך. כיום אני מבין שהנצחתי בזיכרוני רק את הרגעים היפים, שהייתי כחולם. אולי בשל כך אני מתקשה להאמין שאני כותב את השורות הללו, שבהן אני מכריז על פרישתי מתפקיד ראש המטה ומנהל הקמפיין שלך, ואף מודיע לך חגיגית: אתה הולך להפסיד את הבחירות הללו, ועוד הרבה יותר מזה.
לבי שבור, אך אני עושה זאת בכל זאת; יש רגעים שאדם יודע שאם ברצונו להיות נאמן לעצמו ולערכיו, עליו לעשות מעשה, גם אם הדבר כרוך בכמה חלומות שמתנפצים בדרך. ואתה, אתה הפרת ברגל גסה את הקוד האתי הטבעי והעמוק ביותר בחברות: אמון. בכך לא הותרת בידי ברירה אחרת.
זה התחיל מדברים קטנים ועבר לדברים גדולים. ככה זה עם אמון שנשבר – זה מתחיל עם סדק כמעט לא מורגש והופך לשבר גדול. כך גם קרה לנו. פעם הבאת את פֶּרִי, אחר כך יצרת לי חיכוך יזום ומיותר עם אריקה וביטון, וכאשר פתרנו את העניין וחשבתי שמתקדמים, החלטת לנעוץ מקל נוסף בגלגלים בדמותם של שני אלטע זאכנים (לדעתי) שבאו משום מקום לפני שבוע. הם לא עשו קמפיין בימי חייהם ולא מבינים פוליטיקה כלל, קל וחומר שאינם מבינים את הפוליטיקה הייחודית של הלשכה, את הנפשות הפועלות, את מפת האינטרסים – ומשכך חסרי תועלת.
ומה אתה עושה במקום לתת לי גיבוי? אתה משוכנע שאתה אריה בג'ונגל שפותר כל בעיה בשאגות וכולם סרים למרותו בצייתנות. אז זהו, שלא! בקמפיין אתה הוא הטר"ש שצריך לגלות משמעת ברזל ולציית לאחרים, לטובתך. שכן, את דרגת הגנרל מקבלים לאחר הניצחון.
בקמפיין גם אין טולרנטיות למִשגים. אתה חייב לקבל מאות החלטות טובות בזמן אמת. אין דרך לתקן בדיעבד. את הנעשה אין להשיב. ובמקום להביט במראה ולהבין לאשורו את מצבך האמיתי, אתה מחמירו ומתנצח עם הנכס הגדול ביותר שלך, עם שחקן נשמה ש"בילה" לצערו את חלק הארי של חייו הבוגרים בלשכה. מבזבז לי זמן חיוני ומפריע לי לעבוד עבורך.
כי מה זה בעצם משנה מבחינתך לזרוק רימון חי לתוך הנגמ"ש, תוך כדי לחימה עקובה מדם, חודש לפני בחירות; אתה הרי אפי נוה המנהיג, החכם והמוכשר באדם, אשר מאוהב בעיקר בעצמו, רואה כמובן מאליו את הסובבים אותו ומשוכנע שהקסם האישי והכריזמה ימיסו את עורכי הדין ברגע האמת.
אז שוב: לא! תשכח ממי שהיית ב-2015. תשכח מפיזור הפרחים לרגליך. הקסם שלך פג. הפעם לא יהיה קהל ביציעים שיריע. הכרוז לא יכריז עוד על כניסתך לחדר. איש גם לא יעמוד על רגליו לכבודך. שמונה שנים חלפו מאז וכיום אתה מועמד בלתי כשיר ולגיטימי בעיני רוב הלשכה.
אובדן הלגיטימיות שלך אינו נעוץ כמובן רק במשבר האמון בינינו אלא בסיבות עמוקות יותר, ציבוריות, שיש בהן כדי לראות בך פרסונה שאינה ראויה לתפקיד. ייתכן אף שמשבר האמון בינינו הוא סימפטום לכך שאתה בשלב זה מתנהל כסומא, עוצם עיניים אל מול עברך, מסתנוור מכוח פוטנציאלי שאתה מקווה שייפול לידיך, מונע משיקולי אגו ויהירות. אבל אני שמח עליו, על משבר האמון, משום שהוא היה הקש שגרם לי להבין שזהו הצעד הנכון מבחינתי. החיים לימדו אותי שאין מובן מאליו, ותמיד "האסימון נופל" שכבר לא ניתן להשיב את שאבד.
באת לבחירות הללו עם הרשעה בקבלת דבר במרמה, פרשת כרייף, הקלטת עורכי דין ושופטים ללא ידיעתם בפריים טיים, בלי מספיק כסף מהבית ובתוך כאוס משפטי ופוליטי בישראל שחוצה את העם, שלא בטובתך. כל אלה ובהיעדר זמן, כמו גם לאחר פרישת סויד והמומנטום האדיר שצובר היריב, וכמובן מחסור במשאבים משמעותיים זמינים – יבטיחו התרסקותך בקלפי. לא פחות. אין תרחיש ריאלי אחר.
אפשר עדיין לעצור את הרכבת הדוהרת. אתה יכול וצריך למזער את הנזק, לא להתבזות עוד – ולפרוש. תוכל להצדיק זאת ציבורית במות אמך האהובה אדה ז"ל שאני אישית כואב את אובדנה, או בכל סיבה אחרת שתראה לנכון.
סביר שתנהג כפי שאתה רגיל ויודע, כלומר עקשן כפרד שמתעקש להמשיך, ואז תפסיד את כספך, את זמנך, את שלוות הנפש שלך, והדבר שאמור להיות הכי כואב? תפסיד את אחרוני חבריך ומכריך.
פרישה תביא לך תועלת נוספת שלא תסולא בפז: בית המשפט עשוי לחוס עליך ולזכות אותך ואת בר, רעייתך ואם בנותיך, מקבלת דבר במרמה, שהרי כולם יודעים שמדובר באישום שגוי ומגוחך משפטית, וכך תישאר לך אופציה להתמודדות נוספת בעתיד לתפקידים ציבוריים ללא קלון.
זה יקרה ותוכל להציל את עצמך רק אם תפנים שפוליטיקה היא מקצוע ולא חלטורה. תכיר בכך שתם פרק הלשכה בחייך. תכיר בעובדה שהלשכה הפכה להיות פוליטית, אינה מבצעת את תפקידה על פי חוק, כל כולה ספוגה בשיקולים זרים. ואל חשש – גם אורה של הלשכה במתכונתה הנוכחית ייכבה בקרוב. ללשכה, שהפכה לחמ"ל המרכזי של ארגוני מחאת השמאל נגד ממשלה נבחרת, אין זכות קיום אלא כוולונטרית. מי שרוצה את מרב מיכאלי בכנסת לא חייב לשלם דמי חבר ללשכה בסך 1,000 שקלים בשנה.
אודה ולא אבוש, איש ימין אנוכי. חשבתי שהלשכה יכולה להיות בית משותף לכולנו. טעיתי. היא איבדה את צלמה ודמותה. היא איננה עוד ביתי. יפי הנפש שהדמוקרטיה ברוממות גרונם פועלים מתוך משרדנו ללא לאות לחיסולה. אולי אני אזרח סוג ב', אבל לעולם לא אסכים להיות עורך דין סוג ב'. חשוב לי שלא ישתמע מדברי שאני חסיד נלהב של הרפורמה על כל רבדיה, אבל אני כן מעריץ גדול של השיטה הדמוקרטית ושל חוכמת ההמונים.
ואפי, אחי, אתה יודע מה? יש לי רעיון: אם ארגוני מחאת השמאל והכופרים בדמוקרטיה רוצים להפוך את שני נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים לפרוקסי של לפיד על מנת לפגוע באינטרסים הלאומיים ובעמנו – Let it be. ואם עורכי הדין כל כך חפצים לפתוח לשכת קשר של זהבה גלאון, גדעון סער ואחמד טיבי אצלנו בבית, בירושלים, בתל אביב ובנצרת – Let it be! הרי העם אמר את דברו בקלפי, וחזקה על חברינו היקרים בקואליציה שהם יודעים את מלאכתם.
ולפני סיום, עברנו השבוע בהצלחה את החזרה הגנרלית במחוזי. הקרב המהותי עוד לפניך. אני מבטיח שאלחם עבורך בחירוף נפש כנציגך, כבא כוחך וכבא כוחה של סיעתך "לשכה אחת" בוועדת הבחירות. לא אנטוש אותך עד הסוף הטוב או המר.
אני מבקש סליחה ומחילה על עיתוי ההודעה. אני כותב לך שורות אלה בצער וכאב קורע לב על מנת שאם בכל זאת תחליט לרוץ עד הסוף, ייוותר לך די זמן לארגן מחדש את הסד"כ, לגייס משאבים ולעשות את הבלתי ייאמן. רק ציפוף שורות הרמטי והנעת כוחותינו לקלפי יהיה בהם, אולי, כדי לסכל את מזימתם של חורשי רעתנו.
אני כותב גם למענם של 63 אחוזים מעורכי הדין בלשכה שרוצים לשכה שפויה, מקצועית ולא פוליטית. אם אכפת לכם, תצילו את הבית. געוואלד. הפור טרם נפל סופית.
אפי. ניסיתי כמיטב יכולתי להביא אותך לחוף מבטחים. אני אוהב את החיים הציבוריים ואוהב את הציבור. אני גם ווינר – מי כמוך יודע שניצחתי כל קמפיין. רק שהפעם מודה אני – דל כוחי, אינני יכול עוד להושיע.
אין לי כובע ואין לי שפן, וכל הדברים האלה הרי עומדים לכאורה בסתירה לאינטרס הכלכלי והאישי שלי. ועדיין, אני מרגיש מחויבות ערכית ומצפונית לומר לך אותם ולפרוש, ויפה שעה אחת קודם. שהרי אנחנו אורחים לרגע בעולם הזה. פיקסל ותו לא. לכן, חשוב לי להיות כן איתך ולישון טוב בלילה. למען סבי ז"ל, למען אבי, למען עצמי, למען בתי.
יש כאלה שאוספים מספרים. אני אוסף חוויות, והקמפיין הזה חדל מלהיות חוויה עבורי.
אני במרחק שיחת טלפון ממך. תשתדל להבין. לא היה מוצא הגיוני אחר. אהבת אותי אתמול, מקווה שתאהב אותי גם מחרתיים. נתת לי את המפתחות בנאמנות. אני משיב לך אותם בצער.
רועי אברהמוביץ
קראו גם:
מאחורי הקרע בין אברהמוביץ לנוה: מאבקי שליטה במטה, כוח, כסף וכבוד
