"אני ואמי גרנו מעל חנות חלקי החילוף למכוניות של סבא שלי בלנקסטר, פנסילבניה. מילדות הבנתי שאני שונה מרוב הילדים. לכולם היה זוג הורים, בתים, מכוניות, חפצים יקרים. אמי ילדה אותי כשהיתה בת 16. היא היתה ילדה שמגדלת ילד. לא היה לנו מטבח. לא היה לנו מקרר. ישנו באותו חדר. אמי עבדה כל יום כל היום. אבי הביולוגי לא היה בסביבה. רוב חיי נאלצתי לסמוך אך ורק על עצמי".
כך פותח ג'סי קריימס (41) את "אמנות ופשע ע"פ קריימס" – סרט דוקו מרתק, מעורר השראה ומאתגר, המסופר רובו ככולו בגוף ראשון, בשילוב אנימציה יפהפייה, המשתלבת בין עבודות האמנות המדהימות של קריימס. במרכז הסרט – סיפור חייו הנפתל המורכב והקשה של קריימס, המקפל בתוכו מסר חשוב על הסיכוי והתקווה המוצפנים במשבר של אדם שצלל לתחתיות השאול, שהצליח להציל את עצמו בעזרת כישרונו הפנומנלי כצייר ופסל גאון בכל קנה מידה.
"כילד קראתי את 'לפקח ולהעניש', ספרו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו", מספר קריימס, "בספר יש איור של עץ עם גזע עקום ומעוות, שנקשר לעמוד עץ במטרה ליישרו. הציור הזה עשה לי משהו. כילד מתבגר, לא ידעתי מה זה אמן. הייתי יצרן מחלקי מכוניות וארגזי קרטון שנזרקו בצד. הייתי מכין מהם דגמים תלת-ממדיים של במת התיאטרון, ועליהם הדבקתי תפאורות שעיצבתי".
"הזמן היחיד שבו הרגשתי בנוח היה כשיצרתי", ממשיך קריימס, "הייתי תלמיד מצטיין באמנות ורציתי ללמוד בבית ספר לאמנות, אבל אף אחד לא אמר לי: יש לך כישרון יוצא דופן, כדאי שתתמיד בכיוון הזה. לא קיבלתי הכוונה. מי שגידל אותי היה טום אדמס, הבן זוג של אמי. לא ידעתי שהוא לא אבי עד גיל תשע. באותה תקופה יחסיו עם אמי עלו על שרטון, כי הוא התחיל לשתות יותר ויותר ולצרוך הרואין. כשהייתי בגיל 16 הוא היה במוסד לגמילה. יום אחד הוא יצא משם ותלה את עצמו על עץ. זאת היתה מכה קשה ובאותה תקופה התחלתי להתפרע. התחלתי לשתות ולחגוג ולמכור גראס. אחר כך מכרתי קוקאין במסיבות.
"נעצרתי פעם אחר פעם על שכרות בציבור וצריכת אלכוהול בהיותי קטין. פרקתי עול. לא היה אכפת לי מה קורה איתי. לא היה אכפת לי מהחיים שלי ומכלום. הייתי שבר כלי. היו לי מלגות לימודים בבית ספר לאמנות טיילר באוניברסיטת טמפל, אבל הסתבכתי בצרות, שללו ממני את המלגות, העיפו אותי מהקמפוס ונשלחתי לבית סוהר בגין אחזקה וכוונה למכור. זאת היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית סוהר. קבלתי עונש של שנה וחצי בפנים. כשהשתחררתי, חזרתי מהר מאד לסורי ושוב מכרתי קוקאין. בפברואר 2009 השוטרים דפקו בדלת, פרצו אותה, ואני ברחתי כל עוד נפשי בי. אחרי שנתפסתי, הודיתי שהסמים שלי. הראיתי להם איפה הסתרתי אותם והודיתי בכל. הם מצאו 147 גר' קוקאין. אבל כשסירבתי להלשין ולהסגיר אנשים, הם ניפחו את משקל הסמים מ-147 גר' ל-50 ק"ג, על סמך הצהרות של אנשים. זה הנוהל המקובל במערכת המשפט הפדרלית".
סבונים לשטיפת חטאים
"בבית הסוהר במחוז דאפיין הייתי עדיין חף מפשע", מספר קריימס, "אבל הם החזיקו אותי בבידוד 23 שעות ביום בתא ושעה מחוץ לתא. בתא היתה רצפה מטונפת, הכיורים נתלשו מהקירות, והאסלות דלפו ולא עבדו. אתה חי בלי אור יום, בלי לצאת לחצר, ומתחיל לפתח מחשבות אובדניות. יצאתי מדעתי. אמנות היא כל חיי, אז ציירתי כדי לשרוד. כל הזמן שלי בכלא לפני המשפט עבדתי על סדרת 'כור המצרף'. גזרתי מהעיתונים תמונות של אנשים שהואשמו בפשעים, ובעזרת מחבר פנימי של סוללה ששייפתי על הרצפה, יצרתי כלי חיתוך איתם גילפתי שבבים מהסבונים המוצקים שהיו בכלא. סבונים לשטוף בהם את חטאיי. אחרי הרטבת המשטח ולחיצת התמונה על שכבת הסבון, קבלתי תמונת ראי של הדיוקן. עבדתי 12 שעות ביום. התהליך הזה שמר על שפיותי כי לא ידעתי אם אצא משם".
אחרי תקופת בידוד ממושכת, הגיע רגע משפטו של קריימס בהאריסברג, פנסילבניה.
"בסופו של דבר נמצאתי אשם באחזקת 500 גרם אבקת קוקאין, אז במקום לגזור עליי 100 חודשי מאסר, השופט גזר עליי 70 חודשים. השופט המליץ שארצה את עונשי בכלא ברמת אבטחה נמוכה, אבל הוסיף ואמר שאם אעמוד שוב בפני שופט, הוא יסדר לי דיור קבע בשירות בתי הסוהר. במילים אחרות, אם אסתבך שוב עם החוק, אקבל מאסר עולם. הדבר שהכי ריגש אותי היה כשהשופט אמר לי: 'מוקדם יותר שפטתי בחור עם רקע פלילי דומה לשלך, שעבר עבירה זהה, וגזרתי עליו 20 שנות מאסר (235 חודשי מאסר), אבל אני רואה בך אדם ערכי. יש לך פוטנציאל ותקווה".
כל ארגוני הפשע בעולם
שירות בתי הסוהר התעלם מהמלצת השופט ושלח את קריימס למתקן כליאה שמור, הכי רחוק מהבית, בכלא בוטנר בצפון קרוליינה, שם יושבים חברי כנופיות מכל רחבי אמריקה וכל ארגוני הפשע הגדולים בעולם: 'מלאכי הגיהינום', המאפיה האיטלקית, המאפיה הרוסית, 'משפחת הגורליות השחורות', רוצחים סדרתיים, פושעים מקסיקניים, ברוני פשע היספנים – ג'אסט ניים איט.
"חששתי לחיי בכל רגע נתון", מספר קריימס, "היתה שם מלחמת עולמות. שבוע לפני גזר הדין גיליתי שאני עומד להפוך לאבא. הבנתי שנטשתי את בני ולעולם לא אסלח לעצמי על זה. הפכתי לדבר הכי שנוא בעולם. הבטחתי לעצמי שאקדיש את חיי לפצות על כך. ואז התחלתי שוב לצייר".
במהלך כל ארבע שנות ריצוי עונשו בכלא בוטנר, ולאחר מכן בכלא פיירטון בניו ג'רסי, קריימס יצר בחשאי יצירות אמנות מונומנטליות, ביניהן ציור קיר מדהים בגובה 10 מטר מסדינים של הכלא, ג'ל לשיער ועיתונים. בעזרת עוד שני אסירים-ציירים, הוא הצליח להבריח מהכלא חלק אחרי חלק מהיצירה, עד שציור הקיר הענקי הפך ליצירה מרהיבה ומושלמת, אותה זכה לראות לראשונה רק כשהשתחרר מהכלא בספטמבר 2013.
מבחן ההישרדות הגדול של קריימס התחיל מחוץ לכלא. הוא ידע שכל צעד מוטעה שלו עלול היה להכניס אותו למאסר עולם. במקביל, הוא נלחם כאריה לקבל הכרה מהממסד כאמן רציני ולא רק כאסיר-אמן. אחרי מסע תלאות רצוף משברים וסיזיפי, קריימס הצליח לשבור את תקרת הזכוכית ולפרוץ בגדול כאמן חשוב ומוביל המציג מעבודותיו במוזיאונים והגלריות הכי נחשבות בניו יורק, כמו גם במוזיאון פלה דה טוקיו.
הוא גם זכה להכרה ממסדית ותקשורתית מקיר לקיר:
"יצירת מופת מבית סוהר" (ניו יורק טיימס)
"אמנות מסדינים של בית סוהר" (בוסטון גלוב)
"קפלה סיסטינית של אמנות בכלא" (פילדלפיה אינקווייר)
"אמנות על עונש מאסר" (סלייט)
"חייו הסודיים של אסיר מאחורי הסורגים" (וול סטריט ג'ורנל)
"פנורמה מהממת, "קולאז' אדיר" (הניו יורקר)
"העתיד של קריימס נראה מבטיח" (אן-פי-אר).
"אני לא מתבייש שישבתי בכלא", מסכם קריימס את סאגת חייו העקלקלה. "אין לאף אחד סיבה להתבייש בזה. עשיתי טעות. אני לא בן אדם רע ביסודי. הכלא לא הופך אותך לאדם רע. כולם רוצים פרשנות פשוטה ותיוגים, כי זה מגן עליהם. אבל לבני אדם יש מורכבויות דקות יותר".
"החיים עפ"י קריימס" (Art & Krimes by Krimes). yesVOD ו-STINGTV
