
ברצלונה, ינואר 1976, שלושה חודשים אחרי מותו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, שנפח נשמתו ב-20 בנובמבר 1975, בן 82 במותו. יחד אתו נפחה את נשמתה גם הדיקטטורה הפאשיסטית, שה"גנרליסימו" העריץ השליט בספרד ביד ברזל מ-1939 – 45 שנה רצוף.
עידן חדש, מעורפל, בוקע בספרד מתוך האפלה, במעבר החציה בין דעיכת הדיקטטורה ללידת הדמוקרטיה, לאווירת ה"ליברטד" (חופש), "אמניסטיה" (חנינה כללית) ולבחירות הדמוקרטיות הראשונות ביוני 1977, שבה נבחרה המפלגה הסוציאליסטית.
מנואל גומז גרסיה (מיגל הראן, כוכב הסדרה "בית הנייר"), עוזר חשבונאי בן 30 משכונת הפחים בברצלונה, צעיר תמים למראה נטול נטיות פוליטיות, נעצר ונכלא בכלא "אל מודלו", שנחשב לאחד מבתי הסוהר היותר מפלצתיים בספרד הפרנקואיסטית.
כך מתחיל הבריחה מכלא 77 – סרט פשע בעל משמעויות פוליטיות היסטוריות כבדות משקל ומרחיקות לכת. מה שהופך אותו לסרט אקטואלי ביותר גם בישראל המטלטלת בשלושת החודשים האחרונים במחאה המונית נגד הפיכה משטרית שלטונית. וגם רגע לפני חג הפסח והפסוק בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
מהרגע שכפות רגליו של מנואל דורכות בכלא, המום לגמרי מכל הקטע, הוא עובר סדרה קפקאית של התעללויות אכזריות במיוחד, כאילו היה ג'וק טורדני שכל סוהר יכול לדרוך עליו בלי למצמץ. אחרי לילה בתא קטן וחשוך בבידוד, על דרגש בטון נטול מזרן, כל גופו נעקץ על ידי פשפשים. הוא דופק על דלת התא בכל הכוח, זועק בקול ניחר לרופא, אך רק הד קולו עונה לו. אחרי כמה ימים, כשכל גופו זב דם, הוא נפגש עם עורך דין שנשלח מטעם הסניגוריה הציבורית, המבשר לו מאחורי מחיצת זכוכית משוריינת, שהוא מואשם כי גנב מהבוס שלו מיליון פזטות.
מנואל מתקומם. האמת הפוכה. כולה קיבל 50 אלף פזטות כמקדמה על המשכורת. אבל זה לא מזיז לעורך דין הפרנקואיסטי את קצה הביצה השמאלית. כשהוא מנסה להבין מה יהיה עונשו, פולט העו"ד ביובש: "בין שש לשמונה שנים בפנים", אבל הוא יכול להעריך מתי ישתחרר: "זה יכול לקחת הרבה זמן".
זה הרגע שמנואל קולט שאכל אותה בענק, משיקולים זרים לחלוטין, ומתחיל להתמרד.

זה כמובן עולה לו ביוקר. הוא מוחזר לבידוד, נחבט קשות על ידי סוהרים סדיסטים, שעדיין מצייתים לרוח הפרנקואיזם כאילו הדיקטטורה עדיין חיה ובועטת, ולאסיר אין שום זכות אנושית בעולם להגן על עצמו מפני עריצות המשטר.
אחרי כמה ימים שהוא צועק בלי הכרה ללאמפות על העוול שנגרם לו והזכויות שנגזלו ממנו, מישהו מכניס לו פתק מגולגל מתחת לדלת, עליו כתוב: "אתה לא לבד". כשהוא מועבר לתא עם עוד שני אסירים, הוא זוכה להכיר את אל נגרו (ג'יזוס קארוזה), וחוסה פינו (חאבייר גוטיירז) – אסיר מזוקן, אינטלקטואל ותולעת ספרים, שלמרות שהעביר את רוב חייו מאחורי הסורגים, לא איבד תקווה לברוח. אך איבד תקווה לשנות את נוהלי הכלא. "יותר קל לברוא את העולם בשבעה ימים, מאשר לעשות שינוי בבית הסוהר", הוא אומר למנואל באחד מרגעי הייאוש היותר דפרסיביים שלו.
תוך כדי התערבבותו בין אסירי הכלא הלא פוליטיים, הוא מתחבר לחוליאן בוניז'ה (צ'אבי סאס), המכונה בוני, רופא במקצועו והומוסקסואל בנטייתו המינית; אוגוסטין (איניגו דה לה אגלסיה), מנהל סדנת המסגרות שבה עובדים האסירים הצייתנים תמורת גרושים; ומרטין פואנטה, נציג COPEL – איגוד המאבק של האסירים, שנולד כדי להילחם בחוסר הצדק והמצב הבלתי נסבל בבתי הכלא של ספרד.
"אתה לא היחיד שחושב שלאסירים מגיעים זכויות", אומר פואנטה למנואל בהתכנסות מחתרתית באחד מתאי הכלא. "אבל צריך לדרוש אותן, אם אף אחד לא מעז. ראיתי כבר מה יש כאן, עניים ואנאלפבתים בלי עורכי דין אמיתיים, שנשפטו בבתי משפט פשיסטיים. יש כאן הרבה מהגרים מאנדלוסיה ומאקסטרמדורה. כמעט כולם בפנים, או בגלל מעשי שוד עלובים, או בגלל שאין להם מקצוע, או בגלל דעותיהם הפוליטיות, או בגלל נטיותיהם המיניות. כל מה שפרנקו לא רצה ברחובות, נמצא כאן, מתחת לשטיח, כדי שלא יפריע. בגלל זה חוקקו את 'חוק העבריינים והנוודים'. ואם המדינה חוזרת לאתחל את עצמה מאפס, גם לנו יש זכות להתחיל מאפס ולזכות בחנינה כללית וקולקטיבית. אנחנו לא נחשבים לאסירים פוליטיים-אנרכיסטים, סוציאליסטיים וקומוניסטיים. גם אנחנו רוצים מדינה חדשה וגם לנו יש זכות להשתתף בבנייתה מחדש של ספרד החדשה".

במקביל לסיפור בריחתם המרהיב והנועז מהכלא של מנואל ופינו, כנגד כל הסיכויים, מתעכב הסרט גם על כל המהפכים והתמורות הפוליטיות המטלטלות את ספרד מקצה לקצה, עד למיגור סופי ומוחלט של 45 שנות דיקטטורה. בתוך הכלא שום דבר לא השתנה, אחרי אינספור מרידות אסירים נואשות, שרק מחמירות את מצבם. אבל מחוץ לכלא זה כבר סיפור אחר לגמרי. והעובדה שספרד נותרה דמוקרטיה ליברלית עד היום, מוכיחה, שוב, שלכל דיקטטורה יש מועד תפוגה. וגם אם היא מנצחת פה ושם, שום כוח שבעולם לא יכול לדכא לנצח את רוח החופש האנושית. כתב את זה יפה המדען והפילוסוף אלברט איינשטיין: "נכון שאדם שניחן בחופש פנימי אפשר להשמידו, אך לעולם לא ניתן לשעבדו או להופכו למכשיר עיוור".
"הבריחה מכלא 77" (PRISON 77). עכשיו בבתי הקולנוע בכל רחבי הארץ







