"האמת היא שבאמת לא תיארתי לעצמי איזה שדה מוקשים זה", מעידה הבמאית והתסריטאית תמר ירום על עולם הזנות הממוקש והנפיץ אליו נכנסה, העמוס בים של דעות קדומות וסטריאוטיפים. מה שהזכיר לי משפט קלאסי שאמר בזמנו המדען והפילוסוף אלברט איינשטיין: "יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה". וירום, יש לציין, לא רק עשתה סרט לַפָּנִים, נועז, מטלטל ושומט לסתות, שבו היא היתה קולן של חסרות הקול. היא גם הצליחה לפרק בסרטה 7 מונולוגים על זנות המון דעות קדומות הקשורות אינטגרלית לעולם הזנות.
"רציתי לספר סיפור שהגיע אליי על משפט רצח בשנות ה-60 של נערה שנרצחה כשהיתה בזנות", מספרת ירום איך נולד הרעיון שהוביל לסרט. "היתה כאן גם הזדמנות לעשות דברים עם אנימציה. אז אמרתי לעצמי, איזה יופי, נספר סיפור כזה עם אנימציה, בלי דמויות. חשבתי שזאת דרך לעקוף את כל השאלות האתיות והמסובכות של סרט תיעודי. בדיוק באותו זמן למדתי הנחיית קבוצות עם וידיאו, כלומר תקשורת מקדמת שבה נשים מספרות סיפורי חיים. אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות להתנדב ב'סלעית', שזה מקום לשיקום נשים בזנות, ולהעביר את הסדנה הזאת שם. כשהגעתי ל'סלעית' הייתי לחוצה מאוד לפני, ולא ידעתי למה אני כל כך לחוצה לפגוש את הנשים האלה. ואז הבנתי שפשוט לא פגשתי ולא ראיתי בחיים שלי אישה שהיתה בזנות".
הגעת לסדנה הזאת במסגרת התחקיר לסרט האנימציה שרצית לעשות, או בלי שום קשר?
"זה היה תירוץ. זה תמיד סקרן אותי ואמרתי לעצמי, אם אני חושבת על הנושא הזה, אז זאת ההזדמנות להכיר את העולם הזה מקרוב ולדעת במה מדובר. מהרגע שהגעתי לשם, הן נורא הפתיעו אותי. שאלתי את עצמי: מה את כל כך מופתעת? רק כשראיתי כמה זה הפתיע אותי, הבנתי כמה דעות קדומות היו לי. פגשתי נשים מרתקות. זאת עם הומור נהדר, זאת מעצבנת, כמו בכל קבוצה. וחיפשתי איפה מסתתרת האות קין הזאת. לא ראיתי אות קין. ראיתי נשים. והבנתי שעבר עליי משהו. השתנה לי משהו בחשיבה איך אני תופסת את הנשים האלה.
"אמרתי לעצמי שאני רוצה שכולם יפגשו אותן. אני רוצה להראות את הפנים שלהן בלי לטשטש. מהר מאוד הבהירו לי שאותן ספציפית זה יהיה בלתי אפשרי לצלם, כי הן היו בתהליך שיקום והחשיפה עלולה להזיק להן. ואז יצאתי לדרך לפני שש שנים. זה היה חתיכת מסע. לקח זמן עד שהבנתי שצריך לזנוח את הסיפור המקורי שהיה לי בראש ולתת לנשים האלה את מלוא הבמה. יש כאן נשים חיות שמדברות מדם ליבן. מגיע להן את הבמה כולה".
הבעיה היא החברה, לא הנשים
סיפרת שלא פגשת בחיים אישה שעסקה בזנות. איך בכל זאת הצלחת ללהק את הסרט?
"עבדתי עם תחקירנית מצוינת, רינה שתיל. השמועה על הסרט עברה מפה לאוזן. בהתחלה הלכתי לארגונים שמטפלים בנושא, והארגונים אמרו לי שהם היו רוצים לעזור לי כדי לשנות את הסטיגמה, אבל הם לא יכולים לקשר את הנשים שהם מכירים לתקשורת. הם צריכים להיות מקום מוגן עבורן. ואני מבינה את זה".
איך בכל זאת הגעת לשבע הנשים שמופיעות בסרט?
"לדיאנה, האישה שמסרה את הילד שלה לאימוץ, הגעתי דרך אישה נדירה בשם בת שבע ינקו, שהיא עורכת סרטים ותיעדה את דיאנה עם מצלמה משהו כמו 20 שנה. היא רצתה לעשות עליה סרט וזה לא קרה. בשלב מסוים היא שמעה מרינה התחקירנית שאני מחפשת נשים לסרט, ואז היא הכירה לי את דיאנה ואמרה לי: בואי תעשי את".
איך הגעת לשאר הנשים?
"יש את ליאת, שכתבה את הספר נערות אובדות על עולם הזנות. יש את רוחה שעבדה אז ב'אופק נשי', טיפלה בנשים שורדות זנות, והיום מקימה בחיפה בית משלה לשורדות זנות, 'הבית של רוחה'. לשלי הגעתי דרך פוסט בפייסבוק שבו היא נחשפה. לרונה דרך מחקר אקדמי שבו השתתפה. ולרומי, אם אני זוכרת נכון, דרך הפייסבוק".
אפשר להגיד שהחשיפה היא גם סוג של תרפיה?
"אני לא חושבת. תרפיה צריכה להיות בחדר מוגן ולא מול כל העולם. אבל לכל אחת מהנשים יש צרכים שונים שהחשיפה עונה עליהן. אם זה הרצון לבטא את עצמן, לספר במילים שלהן על פרק חיים מאוד משמעותי שלהן, שהן יודעות עליו מחוויה אישית יותר מכל אלו שמדברים על העולם הזה. אני חושבת שיש משהו בנשים שחוו חיים קיצוניים, שהן רוצות לספר את החיים שלהן. הרבה מהנשים האלה מאוד אינדיבידואליסטיות, ומשיקות לתחומי האמנות. רונה, שלי וליאת מציירות. אצל חלק מהנשים החשיפה היא סוג של אקטיביזם. אני חושבת שלכל הנשים היה חשוב לשנות את הסטיגמה. וזה חלק גדול מהמוטיבציה שלהן להיחשף".
זה בהחלט מובן, כי עד היום עולם הזנות הוא טאבו אחד גדול.
"הזנות היא טאבו, והבעיה היא החברה, לא הנשים. הן נהדרות. החברה צריכה לעבור שינוי תודעה ביחס לנשים האלה. אני חושבת שאנחנו נבהלים מכל מה שקשור למין. למה איידס זה טאבו? אני רוצה שאישה תוכל להגיד, כן, הייתי בזנות בלי חשש שיתייחסו אליה אחרת בגלל זה. פעם נפגעות של גילוי עריות לא יכלו להיחשף. זה גם טאבו גדול. ואז באה יעל שרר שביימה את הסרט כביסה מלוכלכת על כך שהיא נפגעת גילוי עריות. אחר כך היא הקימה לובי נגד אלימות מינית ועשתה דברים מאוד משמעותיים בתחום, ואף הדליקה משואה ביום העצמאות בשנה שעברה. זה תהליך שהחברה עוברת. כשאישה מדברת בפנים גלויות, אי אפשר יותר להתעלם ממנה. היא כבר לא דימוי. היא אישה ספציפית ואמיתית מאד עם כאבים ועם רצונות ועם דעות".
בבקשה לא להכליל
הדברים שרומי אומרת בסרטך נותנים, כביכול, לגיטימציה לזנות.
"רומי העלתה אצלי סימן שאלה מאוד משמעותי: מה עושים עם הנשים שרוצות להמשיך לעבוד? גם אם אני חושבת שזה פוגע בה וגם אם זה נוגד את עולם הערכים שלי. היא צריכה לחיות לפי עולם הערכים שלי או שלה? אני הייתי רוצה עולם שבו כל מגע מיני בין אנשים הוא מתוך תשוקה הדדית. ואני רוצה עולם שבו אף אישה לא תשכב עם גבר שהיא לא נמשכת אליו. ואני רוצה עולם שאין בו את כל הניצול והסבל והאכזריות שיש בעולם הזנות. כי כשאישה מגיעה גם ככה עם טראומות מהבית לעולם פרוץ שיש בו גם סמים, וגם לקוחות שלא כולם סיימו קורס במגדר, ולרב לא מעניין אותם החוויה של האישה, אז ברור שהאישה חשופה לביזוי, להשפלות לאלימות ומה לא.
"אני חושבת שאסור לנו להשלים עם זה, אין לי מושג מה צריך להיות הפתרון, אבל אני חושבת שבחיפוש הפתרונות צריך להקשיב לכל הנשים. גם לאלו שרוצות להמשיך לעבוד, כי הן קיימות וכי הן אלו שהפתרונות ישפיעו על חייהן. גם רומי לא רואה את הזנות כתחום שצריך להיות ממוסד או שום דבר דומה. היא פשוט רוצה שיניחו לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ולזכות לכבוד וזכויות כמו כל אזרחית במדינה. רומי העלתה אצלי הרבה שאלות. ואני לא רוצה לחסוך מהצופה את השאלות האלה".
היה שלב שהנשים בסרטך התחרטו שהן התראיינו?
"היתה מישהי שהחליטה ממש לפני הבכורה שהיא לא רוצה. זה היה משבר גדול, כי היא היתה מאוד דומיננטית וזה היה ממש לשנות את הסרט, להיכנס שוב לחדר עריכה כשכבר אין כסף בכלל ואין כוחות. אבל לא היתה ברירה. להשאיר אותה זה לחשוף מישהי בניגוד לרצונה, שזה בדיוק ההיפך ממה שהסרט בא לעשות. היא כן הסכימה שהסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב. קיוויתי שהיא תבוא לבכורה ותחליט להישאר בסוף. אבל היא לא הגיעה ועמדה על כך שהיא רוצה לצאת מהסרט. אז כיבדנו את זה".
הזנות, בגדול, היא העצמה נשית או ביזוי והשפלה נשית?
"כל ניסיון להכליל חוטא לאמת של מישהי. לכן אני לא רוצה לענות בשמן. אני יכולה לומר שאני רואה בנשים האלה המון עוצמה. גם בתוך הזנות, הנשים מתגברות על מצבים מורכבים וקשים, יש להן המון תושייה, והנשים מתנגדות לניסיונות הדיכוי וההשפלה – אם זה לשים גבולות ללקוחות, לצלם אותם, וכשצריך אפילו לנקום בהם. לפעמים ההתנגדות היא אפילו בסיפור שהאישה מספרת לעצמה ולאחרים.
"בכל מקרה, אני לא רואה אותן כקורבנות פסיביים. הנשים האלה גיבורות. לא רק אם וכאשר הן יוצאות מהזנות, אלא גם בזנות עצמה. אלה חיים מחוץ לסדר החברתי, כשהחברה בזה לך, והמוסדות הממשלתיים מתנכלים לך ולפעמים המשפחה מתביישת בך. וכשמדובר בנשים שגם ככה מגיעות הרבה פעמים עם מצב נפשי רגיש, ואז עוד לספק צרכים מיניים של לקוחות שלא תמיד רואים את הבן אדם מולם, אז זה נראה לי תופת, ולשרוד תופת זו גבורה. והנשים בסרט שגם נחשפות כדי לשבור סטיגמה הן בכלל בעלות אומץ אדיר וכוחות על".
עולם אמיתי ולא מדומיין
אפשר להגיד שכל 7 הנשים היו קורבנות של נסיבות?
"רומי לא תופסת את עצמה כקורבן של נסיבות, או קורבן בכלל. יש לה משפחה אוהבת ותומכת והיא מגיעה ממצב כלכלי טוב. אם מסתכלים על שאר הנשים בסרט, אז ניתן לומר שהנסיבות שלהן 'הובילו אותן' לזנות. אבל אני פחות אוהבת את ההסתכלות הזאת. כי זו תפיסה שקצת לוקחת מהאמונה ביכולת שלהן להשפיע על גורלן. אני מעדיפה לראות את הנשים ככאלה שקובעות את גורלן. הן לא רק קורבן של נסיבות. משהו בעולם הזה קסם להן או שירת איזשהו צורך. ולפעמים זו אסטרטגיית ההישרדות שהכי רלוונטית עבורן. גם הישרדות נפשית. בכל מקרה הן עשו החלטות. האם זה אומר שכשמישהי נכנסת לזנות זו החלטה מושכלת שמודעת להשלכות, לנזקים, לסכנות, לזה שאולי היא לא תצליח לצאת מזה? בוודאי שלא! וגם, עם כל הכבוד לגורל ולנסיבות, הנשים בסרט מצאו תעצומות נפש על-אנושיות ויצאו מהזנות. עכשיו זה התפקיד שלנו כחברה לקבל אותן בחום. לא להתעסק ב'בחרת או לא בחרת'. אלא ב'מה את צריכה', האם ואיך אפשר לעזור לך להתפרנס ולממש את עצמך'".
איזה תגובות קבלת על הסרט?
"קיבלתי תגובות מנשים עם רקע של זנות, שמאוד שמחו שיש ייצוג שהן יכולות להתחבר אליו. אלה התגובות שהכי ריגשו אותי. מישהי סיפרה לי גם על ידיד שלה שהיה צורך זנות, ואחרי שצפה בסרט אמר שבחיים לא יצרוך זנות יותר. חלק אמרו לי שזה מאוד מפתיע להיחשף לנשים האלו, וזה עשה להם חשק להכיר אותן עוד. אני מרגישה שצופים מתחברים לנשים ומבינים אותן קצת יותר. מבחינתי זה הכי משמח שיש".
אפשר להגיד שהסרט הזה בחר בך?
"לא חסרים סרטים שנעשו על זנות. היה לי דחוף העניין של להראות את הפנים. בהתחלה חשבתי שזה הנושא הכי רחוק ממני ואין לי שום קשר אליו. עם חלק מהנשים התפתחו קשרים משמעותיים ואני מאוד שמחה על זה שהן בחיי. הן מעשירות את עולמי ולמדתי מהן המון".
למדת משהו חדש על העולם הזה שלא ידעת לפני?
"ברור. הרי לא ידעתי כלום. למדתי על הנורמות והחוקים שבעולם הזה. למדתי על המנעד הרחב של סוגי הנשים שיש בעולם הזה. על כך שבאמת, למרות כל מה שאמרתי פה, אי אפשר להכליל. ובעיקר למדתי שהעולם הזה הוא אמיתי ולא מדומיין".
יש לך הסבר מדוע מכנים את הזנות כמקצוע העתיק ביותר בעולם?
"לא. אין לי".
"7 מונולוגים על זנות", yes VOD, STINGTV
