שורות אלה נכתבות מתוך סערת הרגשות עם היוודע דבר מותו של התינוק פארס אל הייב בן השנתיים מנצרת, שנרצח יחד עם אביו ברכב.
מה יהיה? מה שונה? מה קרה? אני שואל את עצמי, וחוזר ושואל את עצמי. מזה כמה שנים שאני מסקר את התחום הפלילי אבל תקופה כזאת עוד לא חוויתי. כאשר מתקבלים דיווחים על פצוע ירי או פצועים מפיצוץ כזה או אחר, אני נוהג לשאול שאלות, לבדוק כיוונים דרך דוברות המשטרה, גורמים במערכת אכיפת החוק והביטחון, עורכי דין, חברים, סתם מכרים ואפילו עמיתים למקצוע.
בודק אם נפגעי האירוע הם בעלי עבר פלילי, משוייכים לארגון פשיעה או משפחת פשע. התשובות אמורות לתת רקע לאירוע, אך לאחרונה המקורות והתשובות אינם מספקים מענה.
אני בודק, וחוזר ושואל, מדוע אין מענה, האם יכול להיות שמישהו נרצח ללא סיבה? ואז חוזרות ומכות בי התובנות של התקופה האחרונה, על כאלה שנפגעו רק משום שהיו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון, זה כולל נשים גברים וטף, שכל חטאם היה שהיו בסמיכות ליעד של המחסלים.
מפעם לפעם הטרגדיות האלה מכות בחברה שלנו, ועכשיו אנחנו נמצאים בשיאו של גל נוסף של רצח חפים מפשע אשר משתלב באינספור החיסולים ונסיונות החיסול בסצינת ארגוני הפשע, "הקבוצות".
הגל הנוכחי התחיל עם הרצח בקריות בו קיפח את חייו מרדכי מור טוויזר, שבצירוף מקרים מדהים משולב ברשלנות פושעת של הרוצחים, יש דבר כזה, נורה בקריית אתא על ידי מתנקשים שבכלל רצו לחסל איזה בחור משפרעם, שלכלכך עליהם בטלפון, לטענתם, וקבע להיפגש בדיוק במקום אליו הגיע טוויזר המנוח עם חבר. לא שהרוצחים המרושעים והרשלנים הסתפקו בפגיעה, בשתי יריות נוספות הם ניסו לפגוע גם בחבר אך הוא לא נפגע וקיבל את חייו בנס.
בהמשך לכך היה ניסיון החיסול בנהריה, של איש עסקים המקורב למי שמוגדר כראש ארגון הפשע שמוליק הרוש. מי שלחץ על כפתור ההפעלה של מטען החבלה ראה היטב שברכב היו הילדים, בדרך לבית הספר, אבל זה לא מנע מהם ללחוץ, למרבה המזל היעד לא חוסל וגם הילדים יצאו מזה עם פגיעות רגשיות בעיקר. אבל היו ארבעה ילדים ברכב, מה קורה כאן? עוד היינו יכולים לשמוע על סוף אחר לגמרי בסיפור הזה.
חלפו שבועיים, ובמקרה האחרון אתמול בנצרת אלילת המזל לא האירה פנים לנפשות הבלתי מעורבים. הפעוט פארס אלהייב נרצח כשהוא יושב ברכב עם אביו פיראס, שאלמונים בקשו את נפשו משום שהשתייך, לכאורה, לארגון הפשע האכזרי בפני עצמו של נאסר חרירי מאום אל פאחם, שארגון פשע מקומי ואימתני לא פחות מנהל נגדו מלחמת חורמה כדי לדחוק את רגליו ממיזמי הפשיעה הכלכלית בעיר נצרת.
ואז אני מוצא את עצמי שואל את עצמי, שוב, מה תינוק בן שנתיים הספיק לראות? במה הוא חטא שרוצחים רשלנים כפו עליו לשלם את המחיר הזה?
למחרת בבוקר, בדוברות המשטרה דרשו לעדכן כי יש ירידה במקרי הרצח, יחסית לשנה שעברה, אז הנה עדכנו, אבל תכלס מעבר לסטטיסטיקות? החיסולים, אירועי הירי והפשיעה החמורה רק הולכים ומתגברים, ידינו עמוסות עבודה, פעמיים ביום אנו מדווחים על מעשי רצח ונסיונות רצח, ולצידם אינספור מעשי פשע.
התחושה הכללית היא של איבוד שליטה גמור, כאוס שמשתולל במדינת ישראל. משיחות עם קצינים בכירים ומשפטנים משני צידי המתרס, עולים תיאורים על מצב חמור ממה שחשבתי. הקלישאה על כך ש"פעם עוד היה כאן כבוד" נשמעת אפילו מגורמי פשיעה, שאולי הם סתם מגלגלים עיניים, אבל גם הם מפנים לקודים שנפרצים מדי יום כל היום – ילדים ומשפחה מחוץ לתחום!
ומה עם חשבון הנפש העצמי? המקצועי? בהחלט יתכן כי הסיקור של האירועים מוסיף שמן למדורה, לא מן הנמנע כי צעירים שואבים השראה ומוטיבציה מכתבות וסרטים על מחסלים וחיסולים. והנה דילמה, אז מה, לא לסקר?
לאחרונה הושלכו רימוני הלם וגז לעבר בית של עיתונאי פלילי, שנוהג להפריז בתיאורים תוך שהוא משבץ בהם בדיות. אם היה כותב ככה על פוליטיקאים או אנשי עסקים הוא היה נתבע שוב ושוב, ואז היה מפוטר, כאשר מדובר בעבריינים דומה שבמערכת שלו הכל מותר. לא שאני מצדיק את אירועי האזהרה שקיבל בדמות אמצעי הלחימה בפתח ביתו, אבל עלינו העיתונאים בתחום אשר נחשפים להודעות לעיתונות, חומרי חקירה ותכנים מבתי משפט ממקורות מפוקפקים ובעלי עניין, מוטלת החובה לשקול מילים, תרתי משמע.
לכל אדם בכל עבודה יש אחריות וקווים אדומים שאסור לחצות, גם אני כאשר נחשף למידע מתלבט עשרות פעמים ביום בשאלות כמו אם לפרסם ואיך לפרסם. מטבע הדברים, לא תמיד הכל מדוייק בעבודת השטח בזמן אמיתי, ועדיין, אני חושב על הכבוד של הנפגעים והאגו של הפוגעים, על המשפחות של כל הצדדים, השוטרים, השופטים, כל המעגל החברתי הזה אשר שואב את כולנו אל תוכו.
