השופט אלרון: הפרקליטות משתמשת בחילוטים כדי להלך אימים על נאשמים

שופט בית משפט העליון יוסף אלרון קיבל בימים האחרונים את ערעור הפרקליטות על ביטול צו תפיסה של שני מיליון שקל מכספיה של אירית פרנקו, בכירה לשעבר בחברת אלבר, שהיא אחת הנאשמות בפרשת ההונאה ביבוא מקביל.

השופט אלרון החזיר את צו החילוט הזמני המקפיא את קופות הגמל של פרנקו, אשר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, השופט אלרון מתח ביקורת על טענת הפרקליטות כי ניתן היה לחלט מפרנקו אישית "עד 400 מיליון שקל" רק משום שזהו סכום העבירות המיוחסות בתיק לחברת אלבר ולכלל הנאשמים.
אלרון כתב כי הפרקליטות משתמשת בטיעונים כאלה, כדי להלך אימים על נאשמים וללחוץ אותם לעבר הסדרי טיעון: "עצם הטענה המוטחת בפני חשוד או נאשם בדבר אפשרות תיאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, עלולה להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו", כתב השופט. "בכך עלול להפליג כלי החילוט למחוזות רחוקים – לא הרתעה מפני ביצוע עבירות, אלא הרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי".

פרנקו, שהיתה סמנכ"לית כספים באלבר נאשמת יחד עם המנכ"ל לשעבר ינון עמית, ועם החברה עצמה ובכירים אחרים בהונאה של משרד התחבורה והמכס, ביבוא של 1800 מכוניות טויוטה והונדה ביבוא מקביל, תוך הגשת מסמכים מזויפים ושימוש בחברות קש על מנת  לעקוף הגבלות יבוא ולשלם מסי יבוא מופחתים. על פי האישומים, פרנקו ניהלה את ההיבטים הכספיים בפעילות היבוא המקביל של אלבר, והייתה מעורבת ברישומים הכוזבים במסמכי החברה. היקף עבירות הלבנת ההון המיוחסות לה ולכלל הנאשמים לרבות חברת אלבר, עולה על 400 מיליון שקל.

שופט בית המשפט המחוזי מרכז, עידו דרויאן גמליאל, קיבל לפני חודשים אחדים את בקשת הסנגור עו"ד אורן אדרת, וביטל צו תפיסה זמני שהקפיא כספים בסך כשני מיליון שקל לנאשמת פרנקו. השופט גמליאל קבע כי הסיכון להברחת רכוש וסיכול החילוט בתום המשפט (אם הנאשמת תורשע) נמוך, ולכן אין הצדקה להקפיא את רכושה בצו זמני, מה עוד שמדובר ב"רכוש כשר".

פרקליטות המדינה ביקשה בערעור לעליון להשיב את הצו על כנו, בטענה שהיקף הכספים שהוקפאו במסגרתו לנאשמת נמוך במיוחד, לעומת היקף הכספים שניתן היה לחלט לה כביכול – מאות מיליוני שקלים.
השופט אלרון קבע כי ראשית, שגה בית המשפט המחוזי כאשר ביטל את צו תפיסת הרכוש בסך שני מיליון שקלים. זאת משום שלאחר הגשת כתב אישום, המדינה אינה צריכה להוכיח שקיימת סכנה להברחת רכוש מצד הנאשם, כתנאי למתן צו חילוט זמני.

השופט ציין גם כי "חילוט מהווה אחד הכלים המשמעותיים שבהם נעשה שימוש בהתמודדות עם הלבנת הון, וכמובן, ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה". גם מעמד הנאשמת כעובדת שכירה בחברה אינו מקים מחסום מפני חילוט, כתב אלרון.
יחד עם זאת, לדברי השופט, "קיים כשל" בטיעון המדינה כי ניתן היה לחלט אישית מהנאשמת סכום השווה לעבירות המיוחסות לכל הנאשמים, ו"עצם הצבת רף שכזה (400 מיליון שקל לחילוט) אינו ראוי", וכן "אין דינו של מי שהחלק המיוחס לו בעבירות קטן יותר כדינו של מי שחלקו בעבירות הוא העיקרי".

יו"ר (משותף) ועדת עבירות כלכליות בלשכת עורכי הדין, עו"ד אורי גולדמן, אמר בעקבות פסק הדין כי "בתי המשפט מרחיבים מאד את כלי החילוט ומגיעים למימדים בלתי פרופורציונאלים. חרף זאת, גם בית המשפט העליון דחה את עמדת המדינה, שניתן לייחס לנאשמת עבירות בהיקף 400 מיליון שקל. עצם העובדה שטענה מרחיקת לכת כזו הועלתה, מצביעה על כך שהפרקליטות הורגלה למקום שהיא מקבלת כמעט כל מה שהיא מבקשת בנושא החילוטים, ולכן ממשיכה לנסות לדחוף את הגבולות ולהרחיב את נפח החילוטים. אנו מקווים שסניגורים ימשיכו לעמוד על איזונים כנגד ההרחבה האבסורדית של היקף החילוטים".