מוחמד טאהא (29) מהעיר שדרות היה בשנים האחרונות "יעד" לפגיעה מצד עבריינים. פעם אחת נזרק לעבר ביתו רימון, ובפעם אחרת נורו יריות לעבר ביתו. בעקבות ניסיונות הפגיעה, מתישהו המשטרה התקינה מצלמת אבטחה סמוך לביתו, בניסיון להשיג ראיות על זהותם של המבקשים לפגוע בו.
מאמצי המשטרה לא נשאו פרי, ובליל ה-23 באפריל נרשם עוד ניסיון פגיעה. בעת שטאהא עמד על מדרכה סמוך לשער ביתו בשדרות עבר במקום רכב, ואחד מיושביו ירה לעברו. בתגובה, טאהא שהחזיק בנשק ירה בחזרה לעבר הרכב.
אותה מצלמת אבטחה שהותקנה על ידי המשטרה לא סיפקה לחוקרים די ראיות על זהות היורים, אבל היא הפלילה דווקא את טאהא בהחזקת נשק וירי. לאחר שנעצר, טאהא הודה כי אכן התרחש אירוע ירי, אולם טען כי הוא הקורבן בסיפור הזה. כאשר הוטח בו הסרטון שבו נראה יורה, טען בחבר שדומה לו, אולם סירב למסור את שמו של אותו חבר.
הטענות הללו לא מנעו מפרקליטות מחוז דרום להגיש נגד טאהא כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
הסנגוריות של הנאשם, עו"ד שני מורן ועו"ד תום הלפרין, ניהלו דין ודברים מול הפרקליטות והדגישו את הנסיבות החריגות של התיק, הגובל בהגנה עצמית. גם בפרקליטות הבינו כי מדובר בתיק מיוחד, ולבסוף הצדדים הגיעו להסדר טיעון.
כעת הגיע הסיפור החריג לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שם הציגו הצדדים את הסדר הטיעון לשופט אליהו ביתן ועתרו במשותף לעונש של 22 חודשי מאסר בפועל וקנס של 3,000 שקל.
התביעה טענה שאכן – מדובר בתיק עם נסיבות מיוחדות, שכן בעבר כבר נעשו ניסיונות לפגוע בנאשם. התביעה אף הודתה כי המצלמה שהמשטרה הציבה במקום היתה על רקע זה.
בנוסף נאמר, כי אין אינדיקציה לכך שנגרמה פגיעה כלשהי מהירי של הנאשם, ולמרות שלא עומדת לנאשם טענת הגנה עצמית או הגנת בית מגורים – הנסיבות מצדיקות הקלה מסוימת בעונשו.
ההגנה טענה כי הנאשם אינו יודע מדוע ניסו לפגוע בו. לטענתה, המשטרה לא עשתה די כדי לרדת לעומקם של הדברים והיורים לעבר הנאשם לא נתפסו. כמו כן הדגישו הסנגוריות כי התיק הפלילי האחרון שנפתח לטאהא הינו משנת 2016, ומאז לא נפתחו נגדו תיקים חדשים.
זאת ועוד, הן הזכירו כי מדובר בנאשם מוסלמי שחי בעיר יהודית, מה שכרוך בקשיים שונים.
הנאשם עצמו אמר בבית המשפט כי שכנו מסוכסך עם אחרים. לטענתו, היורים חשבו שהוא לקח את הצד של שכנו ולכן מנסים לפגוע גם בו.
"מעשי הנאשם כשלעצמם מצדיקים תגובה עונשית משמעותית", ציין בגזר הדין השופט אליהו ביתן אבל סייג: "נסיבות האירוע כאן מיוחדות וחריגות. מסתבר,
שהנאשם היה מושא למספר ניסיונות פגיעה מצד אחרים, שכללו ירי בגופו ועל ביתו והנחת רימון שנועד לפגוע בו. אין המדובר אפוא בטענות העולות מפי הנאשם בלבד, אלא בעובדות מוכחות, הידועות למשטרה, שעל רקען היא מצאה לנכון להתקין מצלמת אבטחה בסביבת ביתו של הנאשם. וגם האירוע עליו הנאשם נותן את הדין, התחיל בכך שאחרים ירו לעברו מתוך רכב נוסע כשהוא היה על מדרכה בסמוך לביתו, שבעקבותיו הנאשם הגיב כפי שהגיב".
"ברגיל", הוסיף השופט, "באירועים על רקע יריבויות עברייניות, שבמסגרתן צד מסוים מבצע עבירת נשק, אין לתת משקל משמעותי לתרומת הצד האחר לסיטואציה שבמסגרתה נעשה השימוש בנשק. כל עוד החזקת הנשק איננה כדין והשימוש בו איננו חוסה תחת הגנה, אין מקום להיכנס לחשבונות הקיימים בין העבריינים, שמטבע הדברים אינם נחשפים במלואם לפני בית המשפט ולא אחת קשורים לאירועים קודמים ולמעשים נוספים של הצדדים המעורבים, כך שהאירוע המתברר בבית המשפט איננו מציג את מלוא התמונה העובדתית הנוגעת לעניין. כאן, בשונה מהרגיל, נראה שהתביעה מקבלת עקרונית את הטענה בדבר מצבו המורכב המתמשך של הנאשם. נתון זה רלוונטי לקביעת עונשו של הנאשם והוא מהווה טעם סביר להסכמת התביעה להסדר הטיעון".
לאור הדברים, השופט כיבד את ההסדר. מלבד המאסר והקנס, הוא הטיל על הנאשם גם שנת מאסר על תנאי.
