"כשהיינו ילדים קטנים, תמיד בערבי חג היינו שרים: 'מחר חג, מחר נחגוג ונשחט את הפרה של סעיד'. ביום הראשון של החג היינו מתעוררים, אוספים את מתנות החג (כסף) ורצים ישר לחנות וקונים אקדח צעצוע, בלי זה אין טעם לחג. אחר כך היינו יוצאים לשכונה, יורים אחד על השני, כשהצחוק שלנו מהדהד בכל העולם. אקדח הפלסטיק הזה היה הצעצוע שבזמנו חיכינו לו מחג לחג. היינו קטנים והיינו משחקים כאילו יורים אחד על השני ומתים. כשגדלנו, צעצוע הפלסטיק הזה הפך לברזל ואש בידי אחרים. אותו צעצוע שהיום הורג אותנו באמת. נגמרו המשחקים".
כך נפתח "חיים בצל המוות": סרט דוקו מסעיר, מקומם, מאיים, מפחיד מצמית ושומט לסתות, של הבמאי בילאל יוסף, במרכזו תיעוד ברזולוציה גבוהה ביותר של החברה הערבית, שמאז שנת 2000 לערך מצוייה תחת מתקפת אלימות קשה שהולכת וגוברת ונאמדת כבר ב-1,660 נרצחים. רק בשנת 2022 נרצחו מעל 80 ערבים אזרחי מדינת ישראל.
בסרט יוצא הבמאי למסע חיפוש אחרי מקום בטוח לחיות בו עם אשתו וילדיו, במהלכו הוא בודק אפשרות לעבור לישוב שמשית, אבל נדחה על ידי תושביו היהודים. בייאושו כי רב הוא אפילו שוקל ברצינות לעבור עם משפחתו לג'נין ברשות הפלסטינית, השוכנת במרחק לא גדול מכפר הולדתו דבוריה שבגליל התחתון, כי שם אפשר לקנות בית במחיר שפוי והחיים בטוחים בהרבה.
יוסף מציג את סיפור הפשיעה המשתוללת בחברה הערבית דרך עיניים של אב מודאג המנסה לחקור את התופעה המסוכנת, הוא שופך אור על כל הסיבות והגורמים שדרדרו את החברה הערבית למדרון התלול והמסוכן, ומתקומם על הנטייה הרווחת להאשים את הקורבנות.
"אהלן בילאל", אני אומר לו בפתיחת הריאיון, "הסרט שלך נותן נבוט בראש ונראה כמו כתב אישום נוקב ביותר נגד המדינה ורשויות אכיפת החוק, מעניין שאפשרו לך חופש ביטוי כזה בתאגיד השידור". הוא בתגובה ממהר לגונן על הפלטפורמה, "דבר ראשון, טוב שיש תאגיד. אל תשכח שבתאגיד השידור יש גם אנשים כמו קלמן ליבסקינד וכל מיני אחרים מהצד השני של המתרס. אני זוכר שליבסקינד אירח את מנכל קק"ל, שאמר לו שהייעוד של קק"ל זה לגאול אדמות מערבים".
אז לא הייתה עליך שום צנזורה?
"מה כבר אמרתי שם, שהצריך צנזורה?".
כאמל ריאן הוא מנהיג הפלג הדרומי של מפלגת רע"ם, שבנו מועאד נרצח ב-2009 ועד היום הרצח שלו לא פוענח. בלי קשר לכך, לכאורה, בהקשר של הקרקעות יוסף מצדיק התבטאות של אותו ריאן בסרט לפיה, "המשאלה של מדינת ישראל היא לא לראות כאן אף ערבי פלסטיני".
יוסף מצדיק אותו, "ל-ח-ל-ו-ט-י-ן. זה נכון. יש כאן חוקי לאום שלא היו מביישים את החשוכים שבמשטרים. כלומר, המדינה אומרת לנו: אנחנו לא רוצים אתכם. המדינה מחוקקת חוקי אזרחות, חוקי לאום ומדברת כל הזמן על הסכנה הדמוגרפית. אני רואה שבישראל חוגגים עכשיו את עלייתה של ג'ורג'יה מלוני, מנהיגת המפלגה הפשיסטית באיטליה, שעלתה לשלטון בדיוק 100 שנה אחרי בניטו מוסוליני. יכול להיות שאחרי הבחירות הבאות, לא יתנו לשדר סרט כמו זה שעשיתי עכשיו. אני יודע שיש הרבה אנשים טובים והגונים במקום הזה, יהודים וערבים, אבל העניין הוא בידיו של מי ניתן השרביט".
ריאן גם אומר, "המשאלה של המדינה היא לא לראות כאן אף ערבי פלסטיני", זה נכון גם כאשר רע"ם יושבת בקואליציה?
"שאלה לי אליך: לא שמעת אף פעם יהודים שטוענים שהטעות הכי גדולה שלהם הייתה שלא גירשו מכאן את כל הערבים? יש מציאות. יש חוקים. אני גם נמצא ברשתות החברתיות ויודע איך אנשים מדברים. אין הצהרה מפורשת של השלטון בישראל לגרש את הערבים. אבל מצד שני, אני רואה שהכהניזם חוזר לכנסת, ובן גביר מדבר על גירוש ערבים ושמאלנים סוררים ברכבות. אני לא יודע למה הוא בחר דווקא ברכבות? כי הרכבת שבנו העותמנים כבר הרוסה, ואי אפשר לשלוח איתה אנשים לשומקום. היום יש אוטובוסים, אניות ומטוסים. אבל הוא רוצה לשלוח אותנו ברכבות. לא יודע לאן. אז אני רואה תהליכים שקורים. עם שסבל משואה מחוקק חוקי גזע. אנשים כנראה לא מבחינים בתהליכים. הכתובת על הקיר. אולי יום אחד אנשים יגורשו מבתיהם. הרי במסאפר יטא (19 כפרים פלסטינים בדרום הר חברון), הכריזו בחסות בית הדין הגבוה לצדק של מדינת ישראל, שמגרשים אנשים אשר חיו בבתים שלהם 200 שנה לטובת שטח צבאי סגור. מה זה אם לא טרנספר?".
המסר של הסרט הוא שמאז 1948 יש כאן גזענות ובידול מובנה בין יהודים לערבים, מדיניות מכוונת מלמעלה כדי ליצור הפרדה בין החברה הערבית ליהודית. כך, אותו ריאן אומר בסרט, כי "אין בכל העולם מיעוט לאומי שסובל כמו המיעוט הערבי פלסטיני בישראל. זה מיעוט לאומי שהמדינה עוינת לו. אין דבר כזה בעולם".
אם זה נכון, ישראל היא לא דמוקרטיה.
"אני מזמין אותך לחקור את זה. מדינה ששוללת ממיליוני אזרחים זכויות אזרחיות או פוליטיות, בלי שום קשר למה שקורה בתוך ישראל, היא לא דמוקרטיה. בוא נגיד שישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים. למרות כל היללות של אבישי בן חיים.
"ארכיון המדינה מלא במסמכים מסמרי שיער, אבל הצרה היא שהם נחשפים באיחור של 40-30 שנה. המציאות מדברת בזכות עצמה. עזוב עכשיו פשיעה ורציחות, אם אתה רוצה לדבר על בידול וגזענות, קח לדוגמה את נצרת. עיר היסטורית מימי ישו, המונה 100 אלף תושבים; מולה הקימו את נוף הגליל שנוסדה במסגרת מה שנקרא יהוד הגליל, ונבנתה על אדמות נצרת, כפר כנא, רנה ומשהד, היא מונה כיום 45 אלף תושבים. שטח השיפוט של נוף הגליל הוא 46 אלף דונם, לעומת נצרת שלה יש 14 אלף דונם בלבד. מה זה אומר?
"הבן שלי בן התשע התלווה אליי לפני שבוע להקרנה של הסרט בכרכור. הדבר היחיד שהוא שם אליו לב כשהוא ירד מהרכב, זה המדשאות, המשחקיות והמדרכות. הוא שאל אותי: למה אין לנו את זה? אתה רוצה להגיד לי שהפשיעה, לפחות חלק ממנה, לא נוצרת בגלל הלחץ בישובים הערבים? 21 אחוז מאזרחי המדינה, חיים על שני אחוז מהשטח שלה.
"שלא תקבל מושג לא נכון. אני לא מישהו שרק אומר: הציונים, היהודים, הישראלים וכו' וכו'. יש לי ביקורת מאד נוקבת על החברה שלי. היו נגדי דרשות במסגד בגלל התבטאויות שלי נגד החברה הערבית. אבל בעניין של הנשק הבלתי חוקי והפשיעה, לי ולחברי הכנסת הערבים אין דיוויזיות שהם יכולים להזיז.
ח"כ איימן עודה אומר בסרט: "אנחנו בשלב מכריע. או שהפשיעה תכריע את החברה שלנו, או שהחברה שלנו תכניע את הפשיעה".
"אני חושב שהחברה הערבית קרובה היום יותר לנפילה, מאשר להכניע את הפשיעה. אבל כאן מתבקשת התערבות מידית וקשה מאד של המדינה. בגלל זה עשיתי את הסרט. אני שואל: למה אין מחלקה בתוך משרד ראש הממשלה שמטפלת אך ורק בעניין הזה? למה אין ועדת חקירה שתחקור למה נרצחים עשרות אזרחים בשנה אחת, באוכלוסייה שהיא 20 אחוז מהמדינה? למה לא מכריזים על מצב חירום? אני נגד תאוריית הקונספירציה, אבל אני מסתכל על המציאות נכוחה ושואל: מה קורה פה? לפני כמה שנים היה ירי בנשק כבד ליד הבית שלי. התקשרתי למשטרה, שוטר הגיע לזירה ושאל מי? מה? איפה? אמרתי לו: לא יודע, שמעתי ירי מנשק כבד ואני לא יודע מה זה ואיפה זה. אז השוטר התייחס לזה בביטול ואמר לי: 'בוא לא נעשה מזה עניין. אולי זה חתונה?'. כלומר, אם אתם כאלה, יש לנו דעה קדומה עליכם שיש לכם תרבות אלימה. ואם אתם כאלה, תמשיכו להתבוסס בדם שלכם. כל הזמן אומרים לנו: תרבות אלימה ולא משתפים פעולה. זה לא נכון. מה זה חברה אלימה? הרוצחים הכי גדולים בהיסטוריה הישנה והחדשה, חיים עד עצם היום הזה באירופה. אני עשיתי את מלחמת העולם הראשונה? אני עשיתי את מלחמת העולם השנייה? אני הלכתי ליפן וניסיתי את פצצת הגרעין? ארה"ב ניסתה את פצצת הגרעין, אחרי שהמלחמה הוכרעה לטובתה ולטובת בני בריתה והרגו המונים".
בתחילת הסרט תוהה היוצר יוסף, "האם הערכים שלנו השתנו? האם החברה שלנו היא התליין או הקורבן? או שמא זה הרבה יותר עמוק מזה?".
מה המסקנה, אתם התליין או הקורבן?
"אנחנו יותר הקורבן, אבל אנחנו גם התליין, כי הערכים המסורתיים השתנו מאוד. החוקים שינו את היחס בין מורה לתלמיד, בין אב לבנו. תלמידה ששמעה משהו שלא קסם לה מאדם ורטה, מורה לאזרחות בקריית טבעון, שבסך הכול ניסה לאתגר את התמידים שלו, הלכה ועשתה מהומת אלוהים שהוא שמאלן ועוכר ישראל. פעם זה לא היה. זה מחלחל לחברה הערבית, שהיא חברה סקטוריאלית, חמולתית, ומלוכדת יותר. אמנם המבנה הפטריארכלי בחברה היהודית התפרק, אבל עדין יש משהו שמחפה על זה, ולפוליטיקה יש חלק בזה, זו המדינה והחוקים שלה. אצל הערבים המבנה החמולתי והמסורתי של החברה אמנם התפרק, אבל מצד שני לא הרווחנו את המדינה, וזה תרם לקריסת הערכים המוסריים".
האם הענן השחור שרובץ מעל החברה הערבית, מאיים ישירות על החברה הישראלית?
"כשראיינתי את פרופסור מנחם הופנונג, הוא אמר לי שהיום חיים בישראל יותר מ-100 אלף משתפי פעולה. זה משהו שזעזע אותי. אמרתי לו, ישראל כל הזמן מדברת על האיום הדמוגרפי, אבל זה איום יותר גדול על המדינה מחיזבאללה, ג'יהאד וחמאס ביחד. אז שאלתי את פרופ' הופנונג, איך מתיישבת הסתירה בין האיום הדמוגרפי מצד אחד, לבין הכנסת 100 אלף משתפי לישראל מצד שני? תשובתו הייתה שהשיקול הבטחוני המיידי תמיד גובר על הקונספציה הרחבה. אז יש היום בתוך מדינת ישראל 100 אלף משתפי פעולה, שבאים מרקע של פשיעה. אם יום אחד אנשים יקומו עם נשק, כמו באוקטובר 2000 יהיה כאן תוהו ובוהו, אף אחד לא יבין מה קורה".
מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?
"מי שמחזיק בקונספציה של ביטחון ליהודים בלבד, לא ישנה את המצב מיוזמתו. מתי התחילו לדבר על האלימות בחברה הערבית? רק במאי 2021, כשהתחילו הפגנות ועימותים בין יהודים וערבים. מחאה והפגנות הן הדרך לכך שהשינוי יבוא מלמטה למעלה, צריך לסגור את המדינה, לעשות ואדי סאליב, עד שיבינו שהחיים לא יכולים להמשיך בצל המצב הזה. אז אולי ימותו עוד 100. בסדר. אני יודע ששוטרים יירו על ערבים כדי להרוג אותם. הרי זה מה שהיה בשנת 2000 אז רצחו 13 ערבים.
"לפחות במקרה של אסיל אסלי בן ה-16 מעראבה, אחיה הצעיר של ד"ר נארדין עאסלה, אשתו של ח"כ איימן עודה, אני יודע שירו לו בראש מטווח אפס. בדיעב התברר כי במותו לבש אסלי את החולצה הירוקה של ארגון 'זרעי שלום' (SEEDS OF PEACE). ארגון של נוער יהודי ערבי שוחר שלום".
בסרט לא ראיינת אף בכיר משטרה או דמות פוליטית מרכזית, שתענה לך על השאלות הקשות, או תנסח כתב הגנה.
"הייתי במשרד של השר לבטחון הפנים עומר בר-לב, כשהוא אירח את האימהות השכולות ורציתי לראיין אותו, אבל נאסר עליי מצד הדוברים והעוזרים שלו. בר-לב הוא לא האישיו. במסגרת התחקיר לסרט דיברתי עם ניצב בדימוס ח"כ יואב סגלוביץ' (יש עתיד), סגן השר לביטחון פנים. אני יכול להגיד לך ביושר שסגלוביץ' הוא אחד האנשים ההגונים, האמיתיים והכנים ביותר, שדיברתי איתם. יש לו כוונות מאד טובות, אבל הוא בורג אחד בתוך המערכת, הוא לא יכול לחולל את השינוי הגדול. צריך לקבל החלטה ברמה הממשלתית הכי גבוהה שיש. משהו שמונחל מלמעלה למטה.
"אפילו ברמה של יחס השוטר היהודי כלפי אזרח ערבי, תמיד יש יחס של פטרונות והתנשאות. ועדת אור קבעה בזמנו שמשטרת ישראל מתייחסת לאזרחים הערבים כאל אויבים. אני לא אומר שאין במשטרת ישראל שוטרים הגונים ומקצועיים, אני אומר שבמפגש אקראי של שוטר עם אזרח ערבי יש יחס של זלזול, פטרונות, השפלה וביזוי, ואת זה צריך לשנות מלמעלה, צריך להקים במשרד ראש הממשלה מחלקה שפועלת אך ורק בעניין הזה, ויש לה סמכויות לבקר גם את העבודה של המשטרה. אני מנסה להיות אובייקטיבי והגון, אבל אני חושב שהחומר האנושי ממנו קורצו היום שוטרים בישראל – לא ברמת הקצונה – הוא לא משהו".
משטרת ישראל איבדה שליטה על האלימות והפשיעה בחברה הערבית?
"משטרת ישראל לא איבדה את השליטה. זה בשליטתה. היא צריכה לקבל החלטה להשליט סדר. כשאומרים שהיא איבדה את השליטה, אומרים שזה כאילו לא בידיה. מדינה שיכולה להביא את ארכיון הגרעין של איראן, ויכולה להפגיז חדשות לבקרים בסוריה ובלבנון, יכולה גם לפתור את הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. יש לישראל את היכולת והכלים לפתור את הבעיה. אם למדינה יש היום ידיעה שהנשק שמשתולל כרגע בחברה הערבית, יופנה אליה ביום מן הימים, היא הייתה אוספת אותו מיד.
"אני בן 43, אבל זוכר את עצמי בן חמש או שש, רואה שמונה טנקים עוברים בשכונה שלי מול העיניים. אין לי מושג מה זה היה. אז שלא ישתמע כאילו אני קורא לצבא להיכנס לכפרים שלנו כדי לאסוף את הנשק. אבל יש כלים בידי המדינה, שמתהדרת במיטב הטכנולוגיה שיש לה ומשווקת אותה לעולם. החברה הערבית חיה היום בפחד. אין חיים נורמליים. הילדות שלי, למרות הקושי והעוני מהם סבלה משפחתי, הייתה הרבה יותר שמחה מהילדות של הילדים שלי. הבן שלי לא מכיר את השכונה שבה הוא חי. הוא מכיר 20 מטר מצד ימין של הבית ו-20 מטר משמאל. בילדות שלי היה ביטחון. אף אחד לא פגע בנו. לא שמענו יריות. כלום. בתחילת האינתיפאדה הראשונה ב-1988, כמה מבני הכפר שלי תלו וציירו דגלי פלסטין על הקירות, ונכנסו על זה לחמש ושש שנים מאסר. היום, אם יש ירי על בית, או פוצעים מישהו ברגל, מביאים עורך דין משופשף, משלמים לו 50 אלף שקל וסוגרים לך את התיק למחרת. בסך הכול אנשים רוצים לחיות. האדם לא נולד להיות פושע".
הסרט מסתיים בנימה מאוד פסימית.
"לפני חודשיים, במשמרת העריכה האחרונה שלי, חטפתי התקף לב. הסתבר שעורק ראשי בלב שלי נסתם. אני לא יודע כתוצאה ממה זה היה, אבל אני רואה עתיד קודר. לצערי הרב אין לי בשורות טובות. אני יכול לייחל לזה, אבל לא יכול לבשר לך שזה מה שיהיה. לפחות עשיתי סרט שיש בו זעקה. כן, הסרט מסתיים בנימה פסימית, אפילו סצינת הלידה של הבת שלי בסיומו מעלה את השאלה לאיזה עולם היא נולדה".
"חיים בצל המוות". מוצ"ש, 1.10, 21:15, כאן 11, כאן 33
