שתי כותרות שהתפרסמו יום אחד ב-23 באוגוסט בזו אחר זו גרמו לי לתהות עד כמה הזלזול באינטילגנציה שלנו עמוק, ולא פחות מכך – עד כמה אנחנו מוכנים להמשיך ולצרוך את הזלזול המתמשך הזה מבלי להניד עפעף או לפחות לסרב לבלוע את הקשקוש הזה באופן בלתי מבוקר.
האחת – ההחלטה האומללה להקפיא את שילובן של חיילות בשירות סדיר בשב"ס.
השנייה – ההחלטה ה"דרמטית" להתיר לפרסום את שמו של מחמוד עטאללה, האסיר החשוד באונס סוהרת בכלא גלבוע. שמו נאסר לפרסום לאחר שהתברר כי הוא חשוד באונס, כי מישהו סבור שהיה לגמרי לגיטימי לפרסם את שמו כחשוד "רק" במעשים מגונים, הטרדה מינית וסרסרות במערכת כולה.
באופן אירוני, שבעיני רק מחדד את הביזיון, הכריזו שר הבטחון גנץ והשר לבטחון פנים בר לב על הקמת צוות שיבחן מחדש את תפקידי החיילות והחיילים משרתי החובה בשב"ס, ובינתיים תופסק הצבת חיילות באגפים בהם שוהים אסירים בטחוניים.
אחרי שכיבסנו את הגדרות התפקיד של הצוות, וגם העברנו אותן במייבש, האמירה נותרה ברורה ומעליבה: נשים צעירות, טרף קל, אובייקט מיני, שבו לכן בצד ואל תעוררו את הזאבים. איזה מסר עצוב ומחריד. שום מילה על הצורך לקיים ולאכוף נהלים האוסרים על שהות ביחידות של סוהר יחיד עם אסיר אשר נובעת ממנו מסוכנות, לא רק מינית אגב, חטיפה או דקירה של סוהר זהו בהחלט תרחיש אפשרי.
דממה מוחלטת בנוגע לכשל העמוק הרבה יותר – קשר השתיקה וההשתקה כתרבות ארגונית ובכל מחיר, עד שזה מגיע לאינטרסים אישיים של בכירי הארגון ואז הם פותחים בלי כל רסן, כאילו מדובר בוויכוח בדוכן הלוטו השכונתי אחרי דרבי לא מוצלח, ולא בארגון הכליאה הלאומי.
נראה שוועדת החקירה לבריחת האסירים גרמה לכמה בכירים בארגון לשכוח שהדרגות על כתפיהם מחייבות קודם כל לויאליות לארגון וקצת ממלכתיות וייצוגיות. התחרות למי יש יותר גדול ומי יותר אחראי אבל פחות אשם, פוגעת פגיעה אנושה קודם כל באלפי הסוהרים שעושים מדי יום עבודת קודש בביטחון, בטיפול ובשיקום.
עוצמת הזוועה שעולה מהדיווחים מכלא גלבוע קשה עד בלתי אפשרית לעיכול. אני מעדיפה לחשוב שלא הכל מדוייק, שאולי קצת הגזימו, הרי לא יכול להיות שרבים כל כך ידעו ושתקו וחלקם אף תמכו. לא ייתכן שצעירה נאנסת שוב ושוב באגף הבטחוניים וכולם שותקים. כשאירוע כזה מתרחש בצהרי היום בליבו של מתקן כליאה מאובטח, מדובר לא רק באונס של סוהרת חיילת, עניין מחריד כשלעצמו, מדובר בלא פחות ממעשים שממוטטים את עקרונות היסוד הבסיסיים ביותר של הארגון כולו.
להוציא את החיילות מהאגפים, במקום לדאוג לבטחונן בתוכם, זה לא רק הקרבת הקורבן פעם נוספת, זהו בעיקר מסר בעייתי מאוד ולא רק כלפי נשים אלא כלפי הציבור כולו. במקום לפעול לאלתר ליצירת תנאי עבודה בטוחים בכל תחום ובכל מגזר – מסמנים קבוצה, מגדירים אותה כטרף קל, מציגים אותה כמוחלשת ומוציאים אותה מחוץ למעגל. במקום שיסמנו גבולות ברורים לפוגעים, שוב הקורבן מורחק. כך מרחיקים נשים למקלטים, ילדים למרכזי חירום וקבוצות אחרות לשוליים שמגדירים להם הפוגעים עצמם.
עצוב להודות, אבל עטאללה, שהיה בחודש האחרון ע' או "האסיר החשוד באונס הסוהרת מגלבוע", לימד אותנו כמה שיעורים חשובים. הראשון והאבסורדי ביותר הוא מתחום שקצת גובל בפורנו, זה ההסבר היחיד שאני מוצאת להבדל בין פרסום שמו כשנחשד בהטרדה מינית ומעשים מגונים לבין איסור הפרסום של שמו בחשד לעבירות אינוס. גילוי נאות: לא עיינתי בבקשות ובהחלטות השיפוטיות, והדברים נכתבים על סמך מבחן התוצאה.
השיעור השני, קשה בעיני עוד יותר, הוא המראה שהציב עטאללה בפני החברה הישראלית בכלל ובפני שב"ס בפרט: הוא מתואר כמלך, כמנהיג, כמי שעל פיו יישק דבר. ואכן, על פיו אכן נושק דבר: חיילות מוצאות מאגפים, קציני שב"ס מטנפים אחד על השני בבחינת תמות נפשי עם פלישתים רגע לפני ממצאי וועדת החקירה, הוא מוצג כאדם חזק ומשפיע גם על ידי התקשורת הישראלית.
השיעור השלישי, מתייחס לאותה תקשורת: שמו של עטאללה פורסם אלפי פעמים בחודשים אחרונים, גם באותו הקשר בדיוק, של חשד לעבירות מין כלפי סוהרות. פעמים רבות צווי איסור הפרסום מגוחכים, הפעם זה שבר שיא חדש ומעליב. מיותר להתפרע בכותרות של "הותר לפרסום". זה לא עונה לשום קריטריון של ידיעה תקשורתית. זה מעליב את האינטיליגנציה. אפשר יותר ביקורתיות ומחאה, גם שלנו – הציבור.
המחברת, עו"ד מורן נירשברג דרורי היא עורכת דין פלילית ומנויה באינדקס עורכי הדין של "פוסטה"
גדולה. בכל חקירה מבקשים צווים בכדי לכסות על חוסר
מקצועיות. היה חשוב לפרקליטות לשמור על שמו הטוב של
הרוצח הנתעב .