הזמן: 13 בינואר 2006, 12:38 על פי שעון ארגנטינה. המקום: בנק ריו אקסוסו בצומת הרחובות ליברטור ופרו בשכונת אקסוסו בבואנוס איירס.
ארבעה פושעים חמושים בכבדות נכנסים לבנק במטרה לשדוד אותו ולוקחים 23 בני ערובה. אנשי צוות המבצעים המיוחדים, הידועים בשם הקוד "פלקון", צרים על הבנק והאזור מכותר מכל עבר בצלפים מכל הגגות הצופים על הבנק. אחרי יותר משעתיים, כל בני הערובה שוחררו, אולם אף שודד לא נעצר.
בהמשך התברר: השודדים בזזו 143 תאי כספת.
השווי המוערך של השוד: 95 מיליון דולר.
התקשורת המקומית והעולמית ממהרת להכתיר את השוד הזה בתארים: "השוד המרהיב ביותר בהיסטוריה הפלילית של ארגנטינה", וגם "שוד המאה".
סצנת השוד, שצולמה מבחוץ במצלמות הטלוויזיה ומתוך הבנק במצלמות האבטחה, פותחים את שוד המאה: הסיפור האמיתי – סרט פשע דוקומנטרי מרתק שעלה לאחרונה בנטפליקס ומשחזר את אחד ממעשי השוד המתוחכמים ביותר בהיסטוריה האנושית.
הסרט הופק 16 שנים אחרי השוד הסנסציוני שהרעיש את ארגנטינה, ומשוחזר לא באמצעות שחקנים כי אם בעזרת ארבעת השודדים האורגינליים, שהשתחררו מזמן מהכלא. בסרט הם נראים גאים לשחזר, ביחד וכל אחד לחוד, את כל נפלאות וגבורות "שוד המאה", כמי שנכנסו בכבוד לפנתיאון אגדות הפשע הגדולות בכל הזמנים.
גיבור הסרט הוא ללא ספק פרננדו אראוחו – שילוב מעניין של אמן, פילוסוף וקרימינל-על שהחליט לחצות את הגבולות של עצמו, אחרי שב-2003 הרגיש כמו האדם המאושר ביותר עלי אדמות כאשר מצא את ייעודו בחיים בעולם האמנות.
"למה שדדתי בנק? זאת שאלה ששאלתי את עצמי פעמים רבות", פותח אראוחו הכריזמטי והמסטול מהתחת, תוך כדי יניקה עמוקה מג'וינט מריחואנה ריחני שגידל בביתו, "אני חושב שהתשובה ההגיונית ביותר היא משמעות המוות. בשלב מסוים בהיסטוריה האנושית, אנשים הבינו שהחיים מוגבלים מאד, כי אנחנו חולפים פתאום ולא משאירים שום דבר מאחורינו. לכן אני מאמין שהמוות יכול להגיע בשתי צורות: כילדים, או כאמנות. אלה דברים שמתעלים על המוות: ספר שאתה כותב, ציור, פירמידה. ההבנה שהחיים סופיים הובילו אותי לזה".
"היה לי סטודיו של 50 מ"ר, שבו יכולתי לגרות את חושיי", הוסיף אראוחו, "התעסקתי באמנויות פלסטיקה, אמנויות לחימה, אמנויות קנאביס. כתבתי ספר על יתרונות הקנאביס והגידול הביתי. הייתי בשנת שבתון. מה שלא דמיינתי זה שאחרי שאפתח את צמחי המריחואנה בתוך הבית, תהיה לי התגלות חשובה למדי: החלטתי לשדוד בנק. עדיין לא ידעתי איך, אבל דבר אחד היה בטוח: היתה חייבת להיות מעורבת בזה אמנות כלשהי. אמרתי לעצמי, לעזאזל עם הציורים. הדבר היחיד שחשבתי עליו כל יום, כל היום, היה איך לשדוד בנק".
"לא התכוונתי להקים בנק. התכוונתי לשדוד בנק", מצטט אראוחו את המחזאי הגרמני האגדי ברטולד ברכט, וממשיך להתפייט מול המצלמה כמי שמרגיש מינימום פליני, "הפסיכולוג שלי היה בטוח שזה חלק מהזיות הקנאביס שהתרוצצו לי בראש. אבל הפסיכולוג טעה בגדול. חיפשתי בנק לשדוד והחלטתי ללכת על בנק ריו אקסוסו, שהיה בשכונה שבה נולדתי וגדלתי. הייתי בטוח שתוך שנה אני מצליח לעשות את זה, אבל החיים, כידוע, הם לא בדיוק תוכנית כבקשתך".
"בנק אתה יכול לשדוד – או כשהוא פתוח, או כשהוא סגור", ממשיך אראוחו לפרוש את המדריך לשודד, "כשהוא פתוח, זה אומר שצריך להיכנס עם נשק ולנסות להגיע לכספת. זה בלתי אפשרי. לעובדים ולמאבטחים יש כפתור, ואוטומטית, אחרי כמה דקות אתה מוקף, ואתה לא יכול לקחת אפילו את המטבעות. כבר אז שימוש בנשק לא היה הסגנון של מה שניסיתי לעשות, שהיה משהו אמנותי בלי אלימות. אז כמובן שהלכתי על האפשרות השנייה, כשהבנק סגור. וכשהוא סגור, הדרך לעשות זאת היא עם חור. וזה הרעיון שפיתחתי. עכשיו צריך למצוא את האנשים עם האינטליגנציה הנכונה. אני קורא לזה: 'אינטליגנציה מעל אבק שריפה'".
"התכוונתי לשכור דירה ליד הבנק, לחפור מנהרה ולהגיע למרתף של הבנק", ממשיך אראוחו, "כי הכספת נמצאת שם למטה. אבל בואו נגיד את האמת, בחיים לא חפרתי בור שלא נועד לשתילת מריחואנה. באותו זמן הבנתי שאחרי שאתה נכנס, יש חיישני תנועה. ביליתי חודשים בלהבין איך הם עובדים, תכננתי כמה חליפות שיוכלו לעבור אותם. וזה עבד. ככה נולד 'מר זחל'. אבל הטירוף הזה, שהייתי בטוח שאפתור, היה די מסובך, אז התפרקתי. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: זה בלתי אפשרי. ואז התקווה נולדה שוב ורעיון חדש נולד. הוא היה נועז, שאפתני וחיבר בין שתי המתודולוגיות, כשהבנק פתוח והבנק סגור. להיכנס לשוד זריז וללכת לקופות. לחכות שהשוטרים יכתרו אותנו, ולהשתמש במנהרת הביוב מתחת לבנק לא כדי להיכנס, אלא כדי לצאת".
אחרי ששוטט באינטרנט גילה אראוחו שאף אחד עד היום לא ביצע שוד במתכונת הזאת. "זה היה הרגע שבו התחיל 'פרויקט דונטלו'. לא על שם האמן מתקופת הרנסנס, אלא על שם אחד מגיבורי 'צבי הנינג'ה', שעסקו באמנויות לחימה בצינורות ביוב והם ירוקים כמו קנאביס. כל הדברים שלמדתי בחיי שהיו מפוזרים, פתאום התחברו".
לשוד שנרקם במוחו הקודח של אראוחו לוהקו ארבעה שנבחרו בפינצטה:
לואיס מריו ויטטה סז'אנס המכונה "השחקן", עבריין אורוגוואי שישב תקופות ארוכות בכלא "סיירה צ'יקה" וברח לארגנטינה כדי לפשוע בשדות זרים.
אלברטו דה לה טורה המכונה" הבריון", פושע רב מעללים שישב תקופות ארוכות בכלא "דווטו" והיה ידוע באימתנותו
סבסטיאן גרסיה בולסטר המכונה "המהנדס", בעלים של מוסך לתיקון אופנועי-ים שחי בדרך הישר ולא גנב אפילו פעם בחיים, אבל כשאראוחו, חבר לספסל הלימודים בתיכון, הציע לו להנדס את כל השוד הזה, הוא החליט שלשדוד בנק זה בסדר, כי המשפחה שלו סבלה קשות מהבנקים. לגנוב זה אולי רע, אבל לגנוב מבנק שעושה כל כך הרבה נזק לאנשים בחיים? זה לא כל כך רע.
"יש אנשים שמעריצים את זה ורואים בזה משהו מדהים", מסכם אראוחו את "שוד המאה" שנולד במוחו, תוך כדי יניקה מסכמת בג'וינט, "אבל אפשר להבין שזו לא צדקה. מן הסתם, זה שוד. אבל כל המשתתפים בסיפור ניצחו: התובעים המחוזיים זכו לקידום, השוטרים הפכו למפקחים, השופטים זכו בפרסים, הקורבנות קיבלו יותר ממה שהיה להם. בסוף המשחק כולם ניצחו".
