ב-5 באוקטובר 2016, מוצאי חג ראש השנה, נסעו שתי חברות ברכבת של אחת מהן כדי לבלות בתל אביב. בשלב מסוים אחר חצות עצרו השתיים במפרץ חניה המיועד לאוטובוסים מול גן צ'רלס קלור, כדי לאתר מסעדה בה רצו לשבת לאכול.
חלף זמן קצר מאוד מהרגע שבו נעצר הרכב עם שתי הנוסעות ועד שנהג שיכור איבד שליטה ברכבו והתנגש בצדו של הרכב החונה. הנהגת נפצעה קשה כתוצאה מהתאונה, ונזקקה מאז התרחשותה לטיפולים פיזיים ונפשיים. מנגד, הנהג הפוגע הורשע בפלילים עקב אחריותו לתאונה.
הנהגת שנפגעה הגישה לבית משפט השלום בתל אביב תביעה נגד חברת הביטוח של רכבה (שומרה). הצדדים הופנו להליך גישור שלא צלח.
בשלב זה בית המשפט אישר לחברת שומרה לחזור בה מהודאתה באחריותה, ולכתב התביעה צורפו שני נתבעים נוספים: חברת הביטוח של הנהג הפוגע (כלל) והנהג הפוגע בעצמו.
לאחר שנשמעו ראיות והעידו מומחים, התובעת ביקשה לתקן את סכום התביעה ולהעביר את התיק לבית המשפט המחוזי. בקשתה אושרה.
כעת, השופטת איריס קלמן ברום מבית המשפט המחוזי נדרשה לפסוק מי יפצה את התובעת: חברת הביטוח של רכבה, או דווקא חברת הביטוח של הרכב הפוגע?
בנוסף, השופטת בחנה את טענת חברת הביטוח של התובעת, לפיה העצירה במפרץ האוטובוסים קטעה את רצף הנסיעה, כך שבזמן זה הרכב לא היה בשימוש תחבורתי, ולפיכך האחריות בפיצוי התובעת צריכה להיות של חברת הביטוח של הרכב הפוגע. כמו כן טענה כי התובעת חנתה במקום אסור.
חברת הביטוח של הרכב הפוגע טענה מנגד, כי התאונה אירעה במסגרת "מתחם השימוש ברכב", שראשיתו בכניסה לתוך הרכב ואחריתו בירידה ממנו לאחר הנסיעה. במקרה זה, טענה החברה, עצירת הרכב לזמן מה התבצעה תוך כוונה להמשיך בנסיעה, והשימוש שנעשה ברכב במועד התאונה היה "נסיעה", להבדיל מ"שימוש לוואי". לטענת החברה, אין לראות בכל עצירה זמנית של רכב במהלך נסיעתו כ"חניה". כך למשל, רכב העוצר באור אדום לא ייחשב כרכב חונה. לפיכך הטילה כלל את האחריות לפיצוי על שומרה – חברת הביטוח של התובעת, הנהגת שנפגעה.
השופטת אירית קלמן ברום קבעה בפסק הדין כי "התובעת אמנם לא דוממה את המנוע, עובדה התומכת בכך שהכוונה היתה לעצירה קצרה, אולם אין די בכך כי להגיע למסקנה שהעצירה היתה חלק מהנסיעה. במהלך הנסיעה סטתה התובעת מנתיב הנסיעה, עצרה במקום שנראה לה כבטוח לעצירה, מפרץ חניה לאוטובוסים, על מנת לקחת פסק זמן מהנסיעה… בנסיבות עצירתו המוסדרת של רכב התובעת במפרץ ומשהחלו הנוסעות לבצע חיפוש מסעדות במכשירי הטלפון הניידים, הרי שפעולתן אינה נכללת במסגרת הפעולות החיוניות לביצועה של נסיעה והן גם לא מהוות חלק אינטגרלי מפעולת הנסיעה".
"הגם שאין חולק כי החניה היתה זמנית", הוסיפה השופטת, "והתאונה התרחשה בחלוף דקה או שתיים מהחניה (באופן מקרי), עצירת הרכב במפרץ והתחלת פעולה שמשכה אינו רגעי ואינו מוגדר או תחום בזמן – קטעה את מהלך הנסיעה והפכה את הרכב ל'זירת תאונה' גרידא".
בהמשך לדברים אלה אמרה השופטת: "הבחירה בעצירה תוך סטייה מתוואי הדרך מלמדת שהנוסעות הבינו שמשך העצירה אינו מוגדר ועלול להתארך. חיפוש מסעדות בטלפון עשוי להתארך לפרק זמן שעולה על דקות אחדות. לא בכדי עצרה התובעת את הרכב במפרץ והדליקה ארבעה וינקרים, באופן המלמד כי נדרשה לה עצירה מוסדרת לפרק זמן בלתי מוגדר".
לגבי מקום חניה אסור קבעה השופטת: "גם בחינת החזקה המרבה של 'חניה במקום אסור' מובילה למסקנה כי האחריות מוטלת על שכמה של מבטחת הרכב הפוגע. את המונח 'חניה אסורה' יש לפרש בזיקה לסיכון הגלום במקום החניה ולא בהכרח ביחס לתמרור המוצב במקום או לאיסור בדין… מכאן שאיני נדרשת להכריע בשאלת חוקיות החניה במפרץ האוטובוסים בו חנתה התובעת".
על כן פסקה השופטת כי כלל, חברת הביטוח של הרכב הפוגע, תשלם לתובעת יותר מ-2.6 מיליון שקל, בניכוי תשלומים שכבר הופרשה לה ותגמולי ביטוח לאומי. בנוסף פסקה כי החברה תשלם לתובעת הוצאות משפט, והוצאות משפט חלקיות לשומרה.
