"הסרט חמארה נכנס לפסטיבל חיפה 1999 באיחור, ממש ברגע האחרון, אחרי לחץ של אורנה בן דור, שהיתה אז מנהלת הקרן החדשה", סיפר לי לאחרונה הבמאי בני זאדה. "היא אמרה להנהלת הפסטיבל שזה סרט מעולה ואסור להם, בשום פנים ואופן, לפספס אותו. אז אמרו לה, טוב, תביאי אותו. הקרינו את זה בפסטיבל, זה היה סבבה כזה וזהו.
"אחרי זה חזרתי הביתה, עבדתי אז בשליחויות של העתקי שמש. אני נמצא במעלית בשליחות, עולה למשרד באיזה בניין בנחלת יצחק. פתאום התקשרה אליי מישהי מהנהלת הפסטיבל ושאלה אותי כמה כרטיסים אני רוצה? שאלתי למה? אמרה לי: לפסטיבל חיפה. שאלתי: 'מזותומרת?'. אז היא שאלה אותי בפליאה: 'מה, המפיק שלך לא אמר לך? זכית מקום ראשון! וואו! ואני במעלית בשליחות. הבאתי בעיטה במעלית, זרקתי להם את ההעתקי שמש, נסעתי לבעל הבית ואמרתי לו: 'זהו, נגמר, לא יכול להמשיך לעבוד'. קיבלתי חשמלים בראש.
"אחרי זה, באפריל שנת 2000 הייתי עם הסרט בפסטיבל הסרטים הישראלים בלוס אנג'לס, שבכלל הכניס אותי לסחרחורת כבדה. הייתי שבוע בלוס אנג'לס ועוד שבוע בניו יורק. קיבלתי שוס לא נורמלי בלוס אנג'לס. בניו יורק השוס היה הרבה יותר חזק. זה היה בשבילי כמו חלום. כמו טריפ. לא רציתי לטוס. הגעתי לפסגות כאלה, שהראש שלי הסתובב לגמרי. המטוס ממריא ואני רוצה ללכת הביתה. לתקווה. לשכונה. ללכת על הקרקע. לנסוע עם אופניים. לא רוצה לטוס. המטוס עולה ועולה, ואני כאילו מחזיק את המושבים של המטוס, רוצה להנחית אותו. יש לי גם פחד טיסה".
זאדה (68) התרגש מאוד גם בחודש שעבר כאשר "חמארה" שלו הוצג בהקרנה חגיגית בבית דני בשכונת התקווה, בסופה קיבל מהנהלת בית דני פרס מפעל חיים, על פועלו הקולנועי ועל תרומתו להעלאת קרנה של שכונה התקווה (22 מרס).
אף מדור תרבות בעיתון או באתר אינטרנט בישראל לא כתב מילה על האירוע, הטלוויזיה לא צילמה, הרדיו לא שידר. למעט מודעה חגיגית שפרסמה הנהלת בית דני ברשתות, ברחבי שכונת התקווה ועל חלון הראווה של בית דני, לא נותר ממנו זכר בתקשורת. רק כ-200 בני אדם, חברים קרובים של זאדה ותושבי השכונה שכיבדו בנוכחותם, מחאו מחיאות כפיים סוערות בסוף הסרט ונשארו לשלב השאלות והתשובות עם הבמאי – עוד אירוע שנותר כאירוע שכונתי ותו לא. יום העצמאות ה-74, ישראל 2022.
שבוע לאחר מכן הזמין אותי זאדה להקרנה נוספת של הסרט, ששמו המלא הוא חמארה – מקום ליד החיים, אף היא התקיימה בבית דני, הפעם למועדון הגמלאים של המתנ"ס. המעניין הוא שגם בהקרנה לגמלאי התקווה – חלקם על כסאות גלגלים ורובם כבר חצו מזמן את ה-80 – הקהל היה מעורב עד צוואר באירועים המגניבים על המסך, ובמהלך כל הקרנת הסרט נשמעו אינספור צחוקים, הערות קולניות ודיבורים על היכרויות קרובות עם הדמויות שכיכבו על המסך.
24 שנים אחרי שנוצר, "חמארה" הוא ללא צל של ספק סרט קלאסי ששרד בזקיפות קומה את מבחן הזמן. השאלה – האם יקבל יום אחד הכרה מהממסד התרבותי בישראל – נותרה פתוחה.
"הכוח טמון באלכוהול"
מה זה חמארה?
כמספרן של החמארות, כך מספר הפירושים לתרגום המונח. חלק טוענים שמשמעות המילה בערבית הינה מאורה או כוך. אחרים מסבירים שבתוניסאית משמעה פאב קטן או בר. ברחבת השוק העיראקי במחנה יהודה, חמארה פירושה בכלל בית קפה קטנטן שבו שותים תה עיראקי חזק, קפה מרוכז ומשחקים שש-בש עד שנמאס. כך או כך, כולם הסכימו שבחמארה האקוסטיקה תמיד מצוינת.
האמת היא שהמילה חמארה נגזרת מערבית. חמאר: אלכוהול. חמארה: אלכהוליה. ברוב החמארות המבנה קצת רעוע, או שהטיח מתקלף, אבל בפנים שמחה גדולה, שיחה ערה והרבה נשמה שעושה שמח, ובקול גדול. הרעיון ברור: בדרך כלל בפאתי שוק גדול, או סמטאות צדדיות של רחובות הומים, שוכנת מעין מאורה קטנה וערה של אלכוהול ואוכל טוב. מאפיינים אותה כסאות נמוכים (או גבוהים מאוד) ושולחנות פורמייקה קטנים, שמגישים עליהם בירה קרה מהחבית או עראק ומשקאות אחרים, לצד תקרובת פשוטה וטעימה.
עלילת הסרט התיעודי "חמארה" (55 דקות) מתמקדת בחמארה של שכונת התקווה, מעין הפאב של השכונה, אבל הרבה יותר עממית ודומה יותר לבתי הקפה הקטנים של מזרח ירושלים, בהם יושבים הגברים, שותים קפה, משחקים שש בש וקלפים, שותים בעיקר אלכוהול ומדברים הרבה פילוסופיה בגרוש. לכן חרץ שלום אזולאי, בעל הבית של המקום, על מפתן הבטון בכניסה, את הכתובת: "הכוח טמון באלכוהול".
החאמרה שמככבת בסרטו של זאדה היא בית קפה שכונתי, שם הגברים מתנהגים כמו בכל החמארות שתוארו דלעיל. בזמנו נחבאו בשכונת התקווה עשרות חמארות בשוק וברחוב הראשי.
גיבורי הסרט הם:
שלום אזולאי. הבעלים של החמארה כאמור, שפעם היה אלוף הארץ בהרמת בשר אטליז. "באו כל הג'בארים מחיפה, ירושלים ותל אביב. מאיפה לא", מספר זאדה, "בסוף הגיע אזולאי, הביא לכולם מבט של זלזול כזה, וכאילו כלום דחק למעלה 120 ק"ג בשר פרה כשר למהדרין".
"גזר" (אליעזר אלבלה). גבר הולך לאיבוד בן 65, "אבדאי שלא עושים לו חשבון" – כהגדרתו, שנמצא במהלך צילומי הסרט בתהליך לקבלת דיור מוגן לקשיש, ומודה ומתוודה: "נולדתי בשכונה, אני אמות בשכונה ואני לא אזוז מהשכונה".
יחזקאל (חזי). מחפש כל הסרט את החברה שלו, ברנה, שעקבותיה אבדו אי שם בפיליפינים.
אורי "הכושי". אופנוען אגדי עם קילומטרז' כבד של "רייסים" בשכונה ומחוצה לה.
ז'וז'ו המגניב ("אני טוב לי בחיים"), שנראה כאילו התגנב ל"חמארה" מאחד מסרטי קוסטוריצה, וצובע את השכונה ואת הסרט בצבעוניותו הססגונית והמצחיקה עד דמעות.
"אני חושב שאני אסיר ציון"
אחד הקטעים היותר מגניבים ב"חמארה" שייך ל"גזר", שגונב את ההצגה בהליכה. "עוד שבוע שבועיים אני מקבל דיור מוגן לקשיש", מספר "גזר" למצלמה, "סידרו לי ממשרד הרווחה, אבל הריצו אותי שנה וחצי. 65 שנה חיכיתי בשביל לקבל 1,350 שקלים בחודש מביטוח לאומי. זה מספיק רק בשביל הסיגריות. באים עולים חדשים מרוסיה בגיל 64, מקבלים גם כן. אני לא קיבלתי סל קליטה. שמעתי שהם אומרים שהם אסירי ציון. אני חושב שאני אסיר ציון. אני עוד לא הייתי בקפריסין. בנתניה עוד לא הייתי. נולדתי בשכונה. כל החיים שלי כאן, בדרום תל אביב. לא למדתי בית ספר".
"איך אתה חי?", שואל אותו זאדה, והוא משיב: "כשהייתי ילד, הייתי הולך לשוק עלייה כדי לגנוב עגבנייה ומלפפון. היום אני נכנס לשוק התקווה מצד אחד רעב, ויוצא מצד שני שבע. הייתי אוכל בזמנו מהיום עד הלילה אך ורק תפוזים, ואף פעם לא היה לי שלשול".
"השתמשתי בחמארה כמיקרוקוסמוס של חיי השכונה", מודה זאדה, "ולמעשה הסרט הוא רקוויאם לשכונת התקווה, לפני שהמסך ירד עליה. גדלתי כאן וכאב לי לראות את שקיעת השכונה. בשבילי זו מחווה לחברים של פעם. זה סרט דוקומנטרי שנוצר בסגנון קולנוע רחוב. לא בסגנון הקונספטואלי שאנחנו מכירים. זה סרט עם התרחשויות. עם סיפור".
"זה סרט על אנשים תקועים, שהחיים שלהם נתקעו. נעצרו על 'פאוז' (PAUSE)", מתמצת זאדה את מאפייני האישיות של גיבורי סרטו, שנראים כמו פליטי הצנטריפוגה של החלום הציוני-ישראלי, בשכונה שתמיד היתה ממוקמת בצד האפל של התודעה הישראלית.
"נולדתי וגדלתי בשכונת התקווה ב-1954", מספר זאדה, "ב-1968 הכרתי את 'גזר' (אליעזר אלבלה), הדמות הראשית בסרט, ועקבתי אחריו בכמה חמארות, עד שהגעתי לחמארה של אזולאי ברחוב התקווה, והתמקמתי כאן. אחרי שהסרט יצא, הבמאי נסים דיין ("מפריח היונים") אמר לי שמדובר בסרט על הגברים המזרחים שנשכחו מאחור. אחרי ההגירה לפה, הגברים המזרחיים התעמעמו ופתאום האישה לקחה את העניינים לידיים. זאת הסתכלות מאוד חכמה ונכונה. אלה אנשים בקנטים. הם לא חרפו את נפשם מנגד, לא ייבשו ביצות, לא הקימו קיבוצים, לא היו גדולים מהחיים – נהפוך הוא, החיים היו גדולים עליהם – והם לא עשו את כל מה שהרגילו אותנו לחשוב על המושג 'גיבורים'. אבל הם הגיבורים שלי, אני אוהב אותם, מזדהה איתם, יש בהם משהו ממני ויש בי משהו מהם".
"אני מחפש את עצמי", מספר זאדה, "אני הולך נגיד לשינקין, יושב בבית קפה. יש שם הרבה אנשים, אבל אני מרגיש ניכור וזרות. בהשקפת העולם שלי יש הרבה דברים משותפים עם האנשים שיושבים שם, אבל ברקע שלי, באישיות שלי, אני שייך לפה. לשכונה. אני חצוי בין שני עולמות".
"הבעירה עדיין קיימת"
כמה שנים לפני "חמארה", ביים והפיק זאדה בכוחות עצמו את מלח הארץ, סרט תיעודי על אליהו חדד, שנחשב לפושע המזרחי הסלב הראשון בתולדות הציונות, שהסתבך עם החוק עוד בתקופת המנדט הבריטי. "המנדט הבריטי העביר את כל התיקים שלו למשטרת ישראל על מוכן, ומשטרת ישראל המשיכה להתייחס אליו כאל עבריין וכאל בדוקאי", מספר זאדה ולא מרחיב את היריעה, יען כי הוא רוצה לערוך את "מלח הארץ" מחדש ולהתמקד בקונפליקטים שהיו לחדד.
אחרי "חמארה" ביים זאדה את בצל הזוהר (2000), סרט תיעודי על זמרים אלמונים המחפשים גאולה לנשמתם המיוסרת בפסטיבל שירי זוהר ארגוב. הסרט הופק על ידי ערוץ בריזה ז"ל ל-yes, והיה הסרט התיעודי הראשון שהופק ל-yes. "בשבילי זוהר ארגוב מייצג את הטרגדיה, הסבל, הכאב, הרעידת אדמה, שמיטת הקרקע מתחת לרגליים, שעברו על דור הבנים המזרחיים בארץ ישראל", אומר זאדה, "מה שקורה היום בשכונות הולך ונהיה גרוע יותר. גדל פה דור מנותק לגמרי, וכשהוא מתעורר – הוא מוצא את עצמו או במוסדות פסיכיאטריים, או בבתי סוהר, או בבתי קברות".
אחר כך ביים זאדה לחברת הכבלים תבל את העולם על פי זאדה – תוכנית אישית שרצה פעם בשבוע על פני כשנה, במרכזם עמדו נושאים חברתיים ודמויות שבדרך כלל הודרו מהתקשורת ונמחקו מדפי ההיסטוריה הישראלית. "מבחינתי זה היה הטופ", מודה זאדה.
מאז לא ביים סרטים או תוכניות לטלוויזיה. עכשיו הוא מתכנן לעשות פיצ'ר, ומחכה לתשובה מהקרן לקולנוע הישראלי, שכבר תמכה בשלב פיתוח התסריט, ועדיין לא נתנה לו תשובה סופית לשבט או לחסד, אחרי שכתב דראפט שני לתסריט, שאת פרטיו הוא מסרב כרגע לחשוף. עד שזה יקרה הוא מתפרנס בחצי משרה כנהג בשירות ההסעות "באבל דן", ומקצבת ביטוח לאומי כאזרח ותיק.
"בזמן האחרון הייתי בדאון וההזמנה להקרין את 'חמארה' ולהעניק לי פרס על מפעל חיים בהחלט ריגשה אותי", מספר זאדה, "לפני כמה שנים פנו אליי ממועדון שנקרא 'צעירים עושים שכונה'. מישהו מהם שמע על 'חמארה' והזמינו אותי להקרין שם את הסרט. אז הלכתי ככה בכיף, וגיא זוזות, מנהל בית דני, היה שם. הם הזמינו אותו ואת יו"ר ועד השכונה. בסוף הסרט הוא היה כל כך המום ונרגש, שאחרי זה הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה שאקרין את הסרט בבית דני. הוא רדף אחריי במשך שנתיים, ואני דוחה דותו, למה היה אז את הקורונה. היה לו תאריך אחד בינואר 2022, וזה שוב נדחה, כי התפרץ עוד גל האומיקרון. בסוף הוא קבע לי את זה לסוף מרס 2022".
"עם כל הפסימיות שבי, אפשר למצוא בי גם קצת תקווה", אומר זאדה, "אתה יכול לכתוב שביימתי עד היום שלושה סרטים תיעודיים חברתיים, שמסמלים משהו מאוד חשוב בנוף התרבותי הישראלי, ויש לי עוד 50 סרטונים קצרים שביימתי ל'העולם על פי זאדה'. ניסיתי להכניס פן תרבותי אחר לקולנוע הישראלי. חבל שאני לא מתקיים ממה שאני יודע לעשות".
"האמת היא שלמרות שעדין קשה לי לשתוק למראה עוולות ואי צדק, היום כבר אין לי כוח למאבקים", מתמצת זאדה את תפיסת עולמו העכשווית בגילו המתקדם, "כולה רוצה לחיות ת'חיים שלי בשקט וזהו. עכשיו אני רוצה לעשות פיצ'ר, ובשביל זה צריך כוח. מקווה שיהיה לי כוחות נפשיים בשביל זה. לעשות סרט זה לא לעבור מעבר חציה. לעשות סרט זה זינוק מעל תהום. אם קרן הקולנוע הישראלי תאשר לי את התסריט, סבבה. אבל אני לא הולך להתאבד על זה. אני יכול לתקתק דוקומנטריים כמו חלות. יש לי מלא סיפורים בקנה. הבעירה עדין קיימת. ירקתי דם על התסריט. אני רואה את זה על המסך בעיני רוחי, אבל אני לא חי את זה. אם זה יתקבל, אינשאללה. למה לא? זאת חוויה. אמן בישועתו. מה שיהיה יהיה. אנחנו עושים את הפעולה. את התוצאה אנחנו משאירים לבורא עולם".
