"איוואן האיום": היה או לא היה

שתף כתבה עם חברים

סדרת דוקו חדשה מפזרת את הערפל ועושה סדר חדש בסאגת הראיות הסותרות, אך עשור לאחר מותו של ג'ון דמיאניוק – לאף אחד אין באמת את ראיית הזהב שתקבע האם היה קורבן טעות בזיהוי או פושע מלחמה שדחף כמיליון יהודים לתאי הגזים

תעמולה או אמת לאמיתה. מתוך "איוואן האיום" (צילום: באדיבות נטפליקס)

אחרי צפייה דרוכה ומרוכזת בחמשת פרקי "איוואן האיום" (The Devil Next Door) – סדרת דוקו חדשה ומרתקת שעלתה לאחרונה בנטפליקס לקראת יום השואה – עדיין קשה לקבוע האם היא באמת מחדשת משהו.
מאידך, צפייה ב"איוואן האיום", עשור אחרי שג'ון דמיאניוק נפח נשמתו והמסך ירד, מעניקה לכל הפרשה פרספקטיבה היסטורית חדשה ורעננה לגמרי, מפזרת את כל הערפל ומכניסה לפרופורציות אירועים שנחשבו לפני 37 שנים למגה טראומתיים-דרמטיים-היסטוריים. כיום הם נראים יותר כמו סערה מלאכותית שנולדה ביד מכוונת מלמעלה, לצרכי תעמולה ושטיפת מוח. 

הדבר הראשון שקפץ לי למלבן המצח למראה "איוואן האיום", היה שילוב נדיר בין משפט אייכמן, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – משפט רומן זדורוב. נשמע לכם אבסורד? אחרי שתצפו ב"איוואן האיום", יש מצב שתגיעו למסקנה דומה.
משפט אייכמן, שהועבר ב-1962 בשידור ישיר לאומה, הפך את השואה אחרי יותר מעשור של השתקה, למדורת השבט החדשה ולאליבי המוצק ביותר לצדקת הקמת מדינת היהודים. 24 שנים חלפו מאז פוזר אפרו של אייכמן במימי הים התיכון, עד שהחל משפטו של דמיאניוק. משפט תמוה בלשון המעטה, שאמנם החזיר לחיים מחודשים את "סינדרום אושוויץ" – הפעם בשידור ישיר גם ברדיו וגם בטלוויזיה – אך ממרחק הזמן, נדמה כי נכשל כליל בניסיון לצרוב עמוק יותר בתודעה את טראומת השואה.

משפט ראווה או משפט צדק. כרזת הסדרה  (צילום: באדיבות נטפליקס)

מה שבאמת חדש ב"איוואן האיום", הן התובנות האמריקאיות שנולדו במהלך השנים שחלפו מאז התפוגגה הפרשה בערפילי הזמן האבוד. כך אומר גארי הלודנאק, המפקח על דמיאניוק במפעל המכוניות פורד: "האנשים שבאו לעבוד בפורד מגרמניה ואוקראינה, כל אלה שהיגרו לאמריקה בזמן המלחמה או אחריה, היו 'בלתי נראים'. ג'ון הסתתר, אבל כולם הסתתרו".
אליזבט הולצמן, מייסדת המשרד לחקירות מיוחדות בארה"ב (OSI), שעלתה על ג'ון דמיאניוק, משלימה את התמונה: "הבסנו את היטלר במלחמת העולם השנייה, אך נשאלת השאלה: איך פושעי מלחמה נאצים הגיעו בסופו של דבר לארה"ב? כשנבחרתי לקונגרס ב-1973, הגיע אליי למשרד בוושינגטון גבר שלא נראה מטורף, אבל ההאשמות שלו היו מטורפות. הוא אמר לי שלממשלת ארה"ב יש רשימה ענקית של פושעי מלחמה נאצים שחיים בארה"ב. כמעט נפלתי מהכיסא. גיליתי שפקידי ההגירה הגיעו אליהם, שאלו אותם לזהותם, קבלו אישור חיובי, ואחרי זה שאלו אותם איך הם מרגישים, וזהו. הם לא עשו כלום. הבנתי שאין להם שום כוונה לעשות עם זה כלום. יש אלפי נאצים בארה"ב".
"האמריקאים היו מודעים לעובדה שתפסנו הרבה אנשים שהיו טובים לנו, שיכלו לעזור לנו עם התוכניות וכל מיני דברים אחרים", הוסיפה הולצמן, "והם כבר לא היו נאצים, כי היינו זקוקים להם. התעשייה האמריקאית וחוק ההגירה האמריקאית – אפילו בנקים אמריקאים מרכזיים – מילאו תפקיד מרכזי במתן מחסה והסתרת משתפי פעולה נאצים. באופן כללי, לארה"ב לא היה אכפת".

"העיקרון הבסיסי בארה"ב היה לעזוב את הנאצים 'הרדומים' בשקט. הם מהאנשים הכי אנטי-קומוניסטים שתוכלו למצוא, ולכן הם נכס. כי הם ילחמו בקומוניזם בארצנו. קציני SS, מדענים נאצים – חלקם לקחו חלק בניסויי עינויים בבני אדם – הצהירו שהם אנטי-קומוניסטים, וזאת היתה ההתחלה והסיום, גם אם פקידי ההגירה ידעו שהם עסקו ברדיפת אלפים. זה לא היה משנה. יש משפט שאומר: 'המנצח כותב את ההיסטוריה'. אז אפשר ללכת אחרי ג'ון, כי חשבתם שהוא איוואן האיום, ואם הוא היה איוואן היום, הוא צריך להירקב בגיהינום. אבל חייבים לדעת שהאבא של כל נאס"א (סוכנות החלל האמריקאית) הוא ורנר פון בראון, גיבור מהולל כאן. לקחנו פושע מלחמה נאצי ושמנו אותו בראש תוכנית הטילים שלנו. זה הבחור שהמציא את הטילים שהפציצו את אנגליה, אבל הם הביאו אותנו לירח. אז הוא 'נאצי טוב'. הכול עניין של פרספקטיבה. השאלה איך נתייחס לכל אלה שעדין דוגלים ברצח המוני או בתפישת העולם הנאצית?".

"זה פצע פתוח", מתמצתת השופטת בדימוס דליה דורנר, שהיתה אחת מתוך שלושת השופטים (עם דב לוין וצבי טל) שהרשיעו את דמיאניוק וגזרו עליו גזר דין מוות.
"נהניתי מכל רגע", מחייך עו"ד יורם שפטל, שהפך את הקערה על פיה וזיכה את דמיאניוק בערעור לעליון. "אשתף אותך ואת הצופים", התפאר בפני העיתונאית בילי מוסקונה-לרמן, "שהרווחתי סכום של שש ספרות. בירוק". שפטל גם הוציא ספר – "פרשת דמיאניוק – עלייתו ונפילתו של משפט ראווה", שאחרי שבוע הפך לרב-מכר בחנויות הספרים. לקינוח, שפטל אמר: "ההחלטה שלי להצטרף לתיק של דמיאניוק, היתה ההחלטה הכי חכמה, הכי חשובה והכי צודקת שאי פעם עשיתי בחיי, וכל חיי אתגאה בהחלטה הזו ובהתנהלותי בתיק הזה". 

"נהניתי מכל שניה". עו"ד יורם שפטל

שורה תחתונה: ב-2009 האמריקאים החליטו לחדש את משפטו של דמיאניוק, והוא הוסגר לגרמניה, עמד למשפט חוזר, והורשע בגיל 91 ביותר מ-28 אלף אישומים של סיוע ברצח. במרס 2012 דמיאניוק נפטר בבית אבות בגרמניה, כשהוא ממתין לערעור שלו. על פי החוק הגרמני, אם עבריין מורשע מת במהלך הליכי הערעור שלו, אשמתו נשללת ופסק הדין שלו נותר ללא הכרעה. "אם אתה מת בין ההרשעה לערעור", מסכם מיכאל (מיקי) שקד, התובע במשפט דמיאניוק, "אתה נחשב לחף מפשע. כלומר, דמיאניוק, חרף כל ההרשעות והאישומים, נפח את נשמתו כשהוא חף מפשע. איך שלא תסתכל על הסיפור הזה, מדובר בסיפור לא פתור ולא גמור". 

 

השארת תגובה

2 תגובות על “"איוואן האיום": היה או לא היה”

  1. אמיר שום מילה של אתר פוסטה על דרמת הענק במשפט זדורוב..על מה שקוה שם בין התביעה והשופט קולה?
    עד לא מזמן הייתם הראשונים להעלות כתבה עם פרשנות….נירדמתם…

  2. אני יכול לאמר רק את מה שראו עיניי לאחר כל חזרה של האיש מדיון בבית המשפט כשהוא שרוע שם על כיסא גלגלים ונראה כאילו עוד רגע מתפגר. מגיע לתא שהוכן במיוחד עבורו בכלא איילון (כלא רמלה בשמו הקודם) ומתחיל בסדרה של תרגילי כושר וכפיפות שלא היו מביישות ספורטאי מקצועי. לאחר מכן היה מתיישב על המיטה וקורא את עשרות אם לא מאות הגלויות שהגיעו אליו מרחבי העולם שאותם שלחו אוהדי נאצים למינהם. חיוך רחב של עונג גדול היה נסוך על פניו בזמן זה.
    כמו שכתבתי בפתיח אני יכול רק לאמר את מה שראו עיני ….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *