"ערב חד-לשוני (monolingua) נוצר לפני שמונה שנים בעקבות פטירתה של סבתי, מרגו מזרחי", מספר רם מזרחי-שפינוזה (36) המכונה רמזי, מייסד קולקטיב הראפ הירושלמי שבאב, שעושים אך ורק מוזיקה ערבית.
"רציתי לעשות ערב לזכר סבתי", מגלגל רמזי את הסרט להתחלה, "גדלתי איתה בשכונת נחלאות באותו בית, ביחד עם כל המשפחה המורחבת. כשהיא נפטרה לפני תשע שנים, רציתי לשמר את המסורת הערבית שגדלתי עליה בבית: מוזיקה, שפה, אוכל, סרטים, נרגילה. אצלי בבית דיברו ערבית", אומר רמזי, יליד הארץ ממוצא חלבי-אורפאלי אשר שם משפחתו המקורי הוא סלמנאת (איש-שלום בטורקית).
"באותה תקופה השותף שלי לדירת שותפים היה די.ג'יי, וביחד איתו אספנו חומרים והחלטנו לעשות ב"מזקקה" (בר-מסעדה ובית רב תחומי לאמנות ירושלמית) ערב חד-לשוני המוקדש אך ורק למוזיקה ערבית אלקטרונית חדשה. גילינו כל כך הרבה דברים שקורים בירדן, מצרים, סוריה, וממש פה, בחצר האחורית, במזרח העיר. דברים שלא שומעים בשום מקום. הרגיש לנו שיש לנו ביד הרבה חומרים מדהימים. אנשים לא מכירים את המרחב התרבותי שאנחנו חיים בו במזרח התיכון. זה התחיל מערב זיכרון לחשיפת מוזיקה מזרח-תיכונית, אבל זה הגיע למקומות שלא ציפינו".
רם אומר כי "הכוונות הראשוניות שלנו לא היו לגשר בין מזרח למערב העיר, זה דבר שנוצר מיום זיכרון ומוזיקה טובה. עשינו אירוע ראשון, הגיעו מלא אנשים, בעיקר חבר'ה ממערב העיר, מה שעודד את 'המזקקה' לעשות עוד אירוע, בדיוק כשהשותף שלי לדירה טס להודו לתקופה ארוכה. מאחר ורציתי לעשות עוד אירוע, נאלצתי ללמוד לתקלט בעצמי. קניתי ציוד, הלכתי לשיעורים אצל כל מיני די.ג'ייאים, והחלטתי לעשות את התקלוט הראשון שלי לבד, בערב חד-לשוני השני.
"בתקלוט הראשון שלי שמתי קטע היפ הופ בערבית שמצאתי ביוטיוב. מישהו שלא הכרתי ניגש אליי לעמדה ואמר לי: השיר הזה שאתה משמיע, זה אני. מתברר שזה קטע של מוחמד מוגרבי ממחנה הפליטים שועפט. הוא היה באירוע בגלל שבת זוג של חבר שלי עשתה עבודה סמינריונית על שועפט ואיכשהו שכנעה אותו לבוא. הוא בא ופתאום שמע את עצמו מתנגן במערב העיר. זה משהו שהוא לא שמע בחיים. לקחתי ממנו את הטלפון והזמנתי אותו להופיע באירוע הבא שעשיתי.
"פתאום הגיע מלא קהל ממזרח העיר. ופתאום, במערב העיר, במזקקה, רוקדת בחורה עם חיג'אב, וכל מיני חבר'ה שבדרך כלל לא מגיעים לשם. פתאום גם הבנתי את הפוטנציאל של מה שקורה פה. מין מרחב פתוח, שגם חבר'ה ממזרח העיר מרגישים שיש ייצוג הולם לתרבות שלהם, וחברים שלהם גם מופיעים. אחרי האירוע הזה ניגשו אליי עוד ועוד ראפרים ממזרח העיר ואמרו לי: 'ראינו שאירחת את מוגרבי, גם אנחנו ראפרים'. ככה, לאט לאט, נוצר קולקטיב של ראפרים, שבכל פעם שאני מופיע, אני מארח שניים שלושה. רצנו עם הקולקטיב הזה בכל מיני פסטיבלים – אינדינגב, אינדיסיטי. בחו"ל. זה התקבל ממש טוב וגדל. ככה נוצרה קהילה מעורבת שמגיעה באופן קבוע לאירועים, למסיבות ולהופעות".
מרגיש שנכנסת לוואקום?
"כן. ממש. בדיוק. הרגשתי שזה כאילו לא קשור אליי. אני רק הדלקתי גפרור, ופתאום נדלקה האש. לפני שבע שמונה שנים כשהתחלנו, ישבתי אחרי האירוע השלישי בקזינו דה פריז בירושלים, הבר של שאנן סטריט (סולן הדג נחש. א"ש) ופתאום התנגן שיר מטוניס שהייתי בטוח שרק אני מכיר. ניגשתי לברמן ושאלתי אותו איך הוא מכיר את השיר הזה. אז הוא אמר, 'נו, זה ברור, ממך. מהמסיבות'. ואז הבנתי כמה זה מחלחל, כמה אנשים צמאים להכיר מוזיקה כזאת חדשה מכל המרווח והמרחב הזה שנקרא מזרח תיכון; וכמה זה משמעותי לאנשים ממזרח העיר שלא היה להם מקום לצאת אליו במערב העיר והם מרגישים בו בנוח. זאת היתה הפעם הראשונה שהמון המון חבר'ה ממזרח העיר הגיעו למערב העיר".
גם שמחה משותפת היא מחאה
ששת הראפרים הפלסטיניים שנבחרו לאייש את "שבאב", בהנהגתו של רמזי הם:
מוזי ראפס
רעד אבו באסם
עדנאן אחמד
אחמד אבו בקר,
סמאח "סאז" זאקות
וספא חאת'חות – הייצוג הנשי בהרכב.
מדוע בחרת דווקא בהם. אני מעריך שהיו עוד מועמדים?
"היו עוד שאירחתי, אבל החיבור איתם היה הכי משמעותי. ארבעה מתוך השישה הם ממזרח ירושלים: מוזי ראפס גר בעיר העתיקה, בין הכותל להר הבית; אבו בקר מעזריה; עדנאן אחמד ואבו באסם מהר הזיתים; ספא מעכו, ו'סאז' זאקות מרמלה. ב-2019 החלטנו למסד את הקולקטיב הזה ולעשות אלבום מקורי ביחד. לאלבום הזה לקחתי חמישה מפיקים יהודים, שכבר הפיקו לפני כן היפ הופ בערבית:
איתמר ציגלר
סאבו
שקל
טיטו
אור גורפניקל
איתמר שלמה-כהן.
"זה בעצם חיבור של מפיקים יהודים עם מוזיקאים ערבים. קראנו ללייבל 'שבאב מיוזיק' ויצרנו אי-פי (מיני אלבום), עם אוסף של חמישה קטעי היפ-הופ בערבית. האלבום יצא בדצמבר 2020".
מדוע בחרת להרכב את השם "שבאב"?
"שבאב בערבית זה חבורה של חבר'ה צעירים. זה מאוד מתאר את מה שאנחנו – חבורה צעירה".
לפי היזם המקורי מזרחי-שפינוזה, "יש המון אמנים ערבים שהוא היה רוצה לשתף איתם פעולה, שאדיה מנסור, שיש לה הצלחה בינלאומית, היא אחת מהן, אבל הפוליטיקה מונעת ממנה לשתף פעולה עם יהודי שכמוני. הסיבה המרכזית היא ה-BDS, ארגון אמריקאי-אירופי המתנגד לשיתופי פעולה וקורא להחרים כל אמן בינלאומי ש-או מופיע בישראל, או ערבים וישראלים שעושים שיתופי פעולה ביחד. ארגון ה-BDS מתנגד לכל הפרויקט הזה. מבחינתם, כל שיתוף פעולה ישראלי-ערבי ראוי לחרם".
הזכרתי למזרחי-שפינוזה, שמוזי ראפס, חבר ב"שבאב", הופיע בזמנו עם שיר שהפזמון שלו הוא: fuck the police ,fuck the occupation (זיין את המשטרה, זיין את הכיבוש), ושאלתי איך הוא מתייחס לזה.
"תראה, לכל ראפר בלהקה יש קריירה עצמאית משלו, וזה קרה במסגרת הקריירה האישית של מוזי, שגדל במזרח העיר. כל פעם שהוא יוצא מהבית, הוא נתקל במחסום של חיילים מתחת לבית. הוא התחיל את כל הקריירה שלו כראפר מחאות ובהפגנות. זה לא שמוזי הפך לציוני ועכשיו הוא בעד הכיבוש. הוא פשוט יותר בסטייט אוף מיינד של בוא נייצר מקום שהוא טוב לכולם ובכיף. בהופעות שלו הוא יותר מנסה לקרב אנשים מלהרחיק אותם. זה לא בא ממקום של להתחנף. הרבה ראפרים ערבים הכירו עם הזמן יותר ויותר חבר'ה יהודים-ישראלים והתחברו אליהם. החוויה לרקוד ליד בחורה עם חיג'אב במערב העיר, היא יותר חזקה מאשר שאני אעמוד ואגיד: המסיבה הזאת היא למען השלום. הרעיון הוא שתחווה את זה, בלי שאגיד לך מה לחוות".
לדבריו, בערב חד-לשוני, כלומר במסיבות, הוא לא מרגיש צורך לשים את הדברים האלה בפנים, "זה יכול לעורר אנטגוניזם אז אני מעדיף מצב שלא אומרים ברור 'פאק דה אקיופיישן', אלא פשוט חוגגים ביחד את התרבות המשותפת שלנו, ואז מישהו, שהוא גם ימני קיצוני, יכול להגיע למסיבה ולהגיד: היי, זאת מוזיקה שגדלתי עליה בבית, ולמצוא את עצמו רוקד במעגל עם חבר'ה ערבים. בעיני זה יותר משמעותי מלהגיד: פאק דה אוקיופיישן ולעורר סלידה אצל כל הימנים. אנחנו לא רק רוצים לשכנע את המשוכנעים, אלא ליצור חוויה מקרבת. כלומר, גם אם אנחנו מאמינים שהכיבוש צריך להסתיים, אבל יש דרכים יותר אלגנטיות להעביר את המסר הזה.
"ההיפ-הופ תמיד היה מוזיקת מחאה והזדמנות לאנשים לספר את הסיפור חיים שלהם. אני לא יודע אם לקרוא לזה בכלל שירי מחאה. בחברה שיש בה דיכוי, גם שמחה משותפת היא מחאה. לחגוג ביחד זה מחאה. זה לא אסקפיזם בעיני. זו חגיגת החיים. זה כוח החיים. איזה עוד אופציות יש לנו? רק לפחד? להתנתק? אנחנו רוצים לחיות. כמי שגדל באינתיפאדה (השנייה), ונכח פיזית בשני פיגועים, אני יודע איך זה לחיות בצל מלחמה ולראות מוות מול העיניים. וגם אני כנער, שגדל בצל המציאות הזאת, לא התחבאתי מתחת למיטה שלי, אבל גם לא יצאתי מהבית מתוך פחד. חייתי את החיים, וניסיתי שיהיו לי חיים כמה שיותר נורמטיביים. חגגתי ימי הולדת. התאהבתי. אנשים רוצים לחיות. להבדיל מיליון הבדלות, גם בשואה אנשים חגגו יום הולדת, התאהבו, עשו מסיבות, ניסו לחיות חיים נורמטיביים, עם כל הדיכוי והמצב הנוראי מסביב".
חזון אחרית הימים למשך שעתיים
על רקע המבוי הסתום שבו תקוע השלום היהודי-ערבי, "שבאב" הוא הרכב פורץ דרך אבל החזון שלו הרבה פחות יומרני. "האג'נדה שלנו היא לא ששמאלני, או מי שמאמין בחיים משותפים, יבוא. אנחנו רוצים שכולם יבואו. קודם כל יש בני אדם ויש לנו תרבות משותפת ואפשר לחגוג אותה ביחד. למסיבות שלנו מגיעים שני עיתונאים שמאד מזוהים עם הימין והציונות הדתית, ובכל זאת הם מבסוטים, רוקדים, רוכשים חברים ושואלים מתי המסיבה הבאה. הסכנה, במרכאות, היא הנורמליזציה, שעיתונאי ימני חובש כיפה מרגיש ליברל ובא למסיבות שיש בהם ערבים, זה המתרס השני של מה שאני מנסה לעשות".
איך אתה מסביר שאף אחד לא מדבר היום על השלום שיבוא, אלא רק על המלחמה הבאה?
"הדור שלי גדל בצילו של יצחק רבין והסכמי אוסלו. כשאני הייתי בן 10, כולם, בלי יוצא מן הכלל, דיברו על שלום, כולל ביבי, שהקמפיין שלו היה: 'עושים שלום בטוח'. שלום היה הדבר שכולם הסכימו עליו. היה קונצנזוס שלשם אנחנו הולכים. כולם קבלו את זה. שמאלנים, ימניים, לא משנה מי אתה, היית בעד שלום. השינוי התודעתי קרה בעקבות אהוד ברק וה'אין פרטנר' שלו.
"היום אחרי ארבע או חמש מערכות בחירות אף אחד, כולל הכי שמאל, לא מדבר על שלום, כי זה כבר נהיה משהו הזוי, תלוש ולא קשור, ואף אחד לא מאמין בזה. הפער בין המציאות והשיח הציבורי בתוכו גדלתי, למה שקורה היום – מטורף. נדפקנו פה. הדור שאחרי נולד למציאות שיש רק ביבי, אין דבר כזה שנקרא שלום וזאת בכלל לא אופציה. זה מגוחך אפילו להגיד את המילה שלום. הבנתי שאפשר להנדס כאן תודעה".
מרגיש שאתה משנה משהו? או שאתה בעצם מדבר ללַמְפָּה?
"אני לא מרגיש שאני אביא את השלום, אבל אני לא חושב שזה לגמרי לדבר ללַמְפָּה. אני לא מתייאש. כשיצאתי לדרך, לא ידעתי שזה יגיע למקומות האלה. זה היה בשביל הפאן, בשביל עצמי ובשביל ערב זיכרון שעשיתי לסבתא שלי. ופתאום אתה רואה משהו שהוא חזון אחרית הימים לשעתיים. אני מנסה לעשות משהו טוב לכולם: לקחת שתי קהילות שלא מדברות אחת עם השנייה ולחבר בין מזרח למערב. אבל איפה שלא תסתכל, תמיד יש למישהו להגיד משהו רע על מה שאתה עושה. וכל זה קורה בירושלים, קו המתח הכי גבוה במזרח התיכון. אתה עושה אירוע, כולם מבסוטים, אבל אז מישהי אומרת: אבל חשוב לזכור שהמצב עכשיו בעזה הוא קשה ואתם מתעלמים. אבל גברת, אנחנו לא מתעלמים. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. מה האופציה שלי? לא להתחבר לאנשים ממזרח העיר? לא לחגוג את התרבות המשותפת שלנו? מה נשאר לנו לעשות? אז אני מרגיש שזה הכי טוב שאני יכול לעשות".
