בקבוצת "חדרתיים בפייסבוק" פורסם פוסט ואליו צורפה תמונה קשה של כלב שרוע, מדמם. "חברים, יש מרפאה וטרינרית מול הבית שלי", כתבה תושבת העיר, "מישהו השאיר פה כלב מדמם בכניסה למרפאה, הווטרינרית עוד לא הגיעה ומנסים לתפוס אותה בטלפון. מי יכול לעזור??".
הפוסט פורסם בשעת ערב. לאחר מכן הוסיפה הכותבת "עדכון: הכלב מת לצערי. מפנים אותו משם".
תושבת אחרת, אסנת כהן, קראה את הפוסט, הסיקה מהכתוב כאילו הווטרינרית התרשלה כביכול או גרוע מכך – הפקירה את החיה הפצועה, והוסיפה תגובה: "היא אולי לא חייבת. אבל כרופאה שמתעסקת עם בעלי חיים היתה יכולה להגיד כבר מאתמול בלילה כשהתקשרו לראשונה שייקחו לווטרינר שכן יכול לקבל ולהציל… יש מרפאות שמקבלות מקרים דחופים גם באמצע הלילה… אבל להתעלם ולא להגיע ולא להפנות לווטרינר אחר זה נטו רוע… ושהלקוחות שלה ייקחו בחשבון איך היא מתייחסת למקרים דחופים…".
הווטרינרית, ד"ר יעל דמבין, הגישה תביעות לשון הרע נגד כותבת התגובה, וכן נגד מגיבה נוספת, על סך 75 אלף שקל (אך לא נגד מחברת הפוסט עצמו, שלא הכפישה אותה באופן אישי).
הווטרינרית הביאה מטעמה עד אשר נמנה על חוג לקוחותיה, שהתקשר אליה בערב המדובר בשעה 22:00, ודיווח לה כי עבר סמוך למרפאתה וראה כלב אשר היה כבר מת, שרוע בכניסה, לאחר שהובא לשם כנראה מוקדם יותר על ידי מישהו שניסה להצילו. העד סיפר כי ניגש לבחון את הכלב מקרוב, אך הוא כבר היה ללא רוח חיים, וכך דיווח לווטרינרית ולמוקד העירוני.
הנתבעת לא הביאה כל עד מטעמה. לא את כותבת הפוסט שאליו הגיבה, ולא מגיבים אחרים או כל אדם אחר אשר יכול היה להעיד כי הכלב היה כביכול חי בשעה שבה דווח לווטרינרית לראשונה על הבאתו למרפאה, על ידי מאן דהוא.
לדברי התובעת, האדם הראשון שהתקשר סיפר שכלב הושלך ליד המרפאה ללא רוח חיים. לאחר מכן קיבלה שתי פניות טלפוניות זהות. באותו זמן, שעת ערב מאוחרת, היתה בביתה, ובמוקד העירוני אמרו כי גופת הכלב תפונה למחרת.
הנתבעת הסבירה כי היתה "נסערת מתמונת הכלב המסכן".
שופטת בית משפט השלום בחדרה, קרן אניספלד, קבעה בפסק הדין שניתן השבוע, כי הנתבעת לא הוכיחה את אמיתותם של הדברים שכתבה ביחס לווטרינרית. מדובר בלשון הרע שאינה מוגנת בהגנת אמת או תום לב – אמרה השופטת.
"בתגובית הטילה הנתבעת דופי בתובעת במה שנוגע לליבת מקצועה ועבודתה כווטרינרית", כתבה השופטת בהחלטתה, "הנתבעת עשתה את הפרסום לא בהסתמך על ידיעת העובדות לאשורן – או ניסיון שלה לברר אותן, אלא על בסיס מה שנרשם בפוסט ובתגובות אחרות לו. הנתבעת לא הוכיחה את אמיתותם, ולא היתה רשאית להניח את אמיתותם, אך ורק בשל כך שמאן-דהוא רשם אותם בקבוצה… הנתבעת לא עשתה דבר כדי לבדוק אם מה שהיא ייחסה לתובעת בפרסום הוא אמת. היא לא פנתה לכותבת שפרסמה את הפוסט או למי מהמגיבים האחרים, גם למוקד העירוני לא פנתה, ואף לא אל התובעת (הווטרינרית), חרף היכרותה הקודמת עמה".
השופטת הוסיפה: "אם בעבר משל הכלל 'אני חושב – משמע אני קיים', היום בעידן הרשתות החברתיות, נדמה שהוא הוחלף בכלל אחר: 'אני מגיב – משמע אני קיים'. דא עקא, כוח התגובה המיידית באפליקציות, לא פטר את עושה התגובה מהחובה לחשוב ולהפעיל שיקול דעת טרם עשיית הפרסום, פן יסב בתגובתו נזק לאחר שהדין אינו מתירו".
השופטת פסקה כי הנתבעת תשלם לד"ר דמבין, שיוצגה על ידי עו"ד בן קרפל, פיצוי של 20 אלף שקל בצירוף הצמדה מיום הגשת התביעה לפני שלוש שנים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תביעה נוספת שהגישה הווטרינרית באותה פרשה הסתיימה בהסכם גישור מחוץ לבית המשפט.
הפוסט המדובר, אגב, נמחק.
