בית המשפט העליון אימץ במלואה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע: על חברות השכרת רכב חלה חובה לבטח את נזקי הרכוש של צדדים שלישיים, אשר נגרמו כתוצאה מפגיעת רכבים מושכרים, ובהתאם לכך לשפות את צד ג' בגין הוצאותיו ונזקיו.
היועץ המשפטי לממשלה התייצב מכוח סמכותו הייחודית להליך בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון, שעסק בחבות של חברות השכרת רכב בתביעות נזקי רכוש שמגישים נגדן צדדים שלישיים בגין נזקים שגרמו שוכרי כלי הרכב שבבעלות החברות. השאלה שעמדה במוקד בקשת רשות הערעור: האם ניתן לחייב חברות להשכרת רכב בפיצוי עבור נזקי רכוש שנגרמו לצדדים שלישיים על-ידי הרכבים המושכרים על ידן?
בקשת רשות הערעור הוגשה לבית המשפט העליון על ידי חברת "בסט קאר", על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב.
המחוזי דחה ערעור שהגישה החברה, לאחר שנתבעה על ידי אדם (צד ג') שרכבו נפגע כתוצאה מתאונה שאירעה בינו לבין שוכר רכב. "בסט קאר" טענה, כי אין לראות בה כאחראית ישירה לנזקים שגרם פלוני לצד ג' ברשלנותו, שכן לטענתה, ל"חברת ההשכרה לא היתה כל יד ורגל בגרימת הנזקים עצמם, וכל חטאה הוא עצם היותה בעלת הרכב".
היועץ המשפטי לממשלה החליט כאמור להתייצב בהליך, ובעמדה העקרונית שהגיש באמצעות עו"ד מלי אומיד-ברגר מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, נאמר כי על חברות להשכרת רכב לשאת בנזקי רכוש של צד ג' שנפגע מרכב השכרה, בין אם הן רכשו פוליסות ביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים לכלי הרכב שבבעלותן, ובין אם החליטו ליטול על עצמן את ההתחייבות כ"מעין מבטח", במקום לרכוש ביטוח בחברה חיצונית בהתאם לנוהל של משרד התחבורה.
"מצב שבו נהגים אשר ניזוקו ברכושם כתוצאה מפגיעה של כלי רכב בבעלות חברות השכרה, ואשר אינם אחראים לאותה פגיעה, מוצאים עצמם לפני שוקת שבורה לאור התנהלותן של חברות השכרה, גם כאשר הנזק גבוה מסכום דמי ההשתתפות העצמית של הפוגע – אינו ראוי", צוין בעמדת היועמ"ש, "על חברות השכרת רכב לבטח את רכביה או לנהוג בעצמה כמו כל חברת ביטוח, המוכח לפניה כי מבוטחה אחראי לנזקו של צד ג', ולשפות את הניזוק בגין הוצאותיו ונזקיו".
השופטים יעל וילנר, יצחק עמית ועופר גרוסקופף דחו את בקשת הערעור, אימצו כאמור במלואה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וקבעו כי "הגיעה העת להעמיד הלכה על מכונה, וכן להבהיר מהי החובה המוטלת על חברות ההשכרה בהקשר הנדון, מהן האפשרויות העומדות בפניהן כדי למלא חובה זו, ומיהו הגורם אשר יישא בדמי ההשתתפות העצמית בכל אחת מהחלופות".
עוד צוין בהחלטת בית המשפט, כי "רבים מבין הנהגים השוכרים רכבים לטווח קצר אינם תושבי הארץ והיכולת של אדם פרטי שנקלע לתאונה עמם ולאתרם לשם קבלת סעד משפטי בישראל אינה גבוהה. לעומת זאת, בידי חברות ההשכרה אשר מתקשרות עם שוכריהן בהתקשרות חוזית יש את היכולת ואת האמצעים לפעול… בתוך כך, יכולה חברת ההשכרה לקבל משוכריה את פרטיהם האישיים ואת פרטי האשראי שלהם, וכן לדרוש בטוחות שונות להבטחת נזקים שונים".
בית המשפט העליון אימץ את עמדת היועמ"ש גם באשר לזהות הגורם הנדרש לשאת בתשלום הנזק ביחס לגובה ההשתתפות העצמית. בפסק הדין נקבע כי ככל שהנזק שנגרם לצד ג' שווה או נמוך מדמי ההשתתפות שנקבעו בנוהל דמי ההשתתפות העצמית, חברת ההשכרה אינה חייבת לשאת בתשלום הנזק, והחובה לשלם את הנזק תוטל על השוכר.
עוד נקבע, כי אם חברת ההשכרה מתקשרת עם חברת ביטוח חיצונית, ונקבע בפוליסה כי דמי ההשתתפות העצמית יהיו גבוהים מאלה המרביים הקבועים בנוהל השתתפות עצמית, הרי שככל שהנזק יהיה נמוך מדמי ההשתתפות העצמית שנקבעו – יראו בחברת ההשכרה כמי שנעדרת ביטוח חיצוני, ומשכך כמי שבחרה בחלופה השנייה ופועלת כמעין מבטחת. בהתאם לכך, יהיה עליה לשלם לצד השלישי את מלוא הנזק שנגרם לו, ובמישור היחסים שבינה לבין הנהג-השוכר, היא תוכל להיפרע ממנו בהתאם לתנאי החוזה שנכרת ביניהם.
