"בשבילי הסדרה הזאת היא תיקון עולם". שפרבר (צילום: מאיה גולד)"הסדרה נולדה בעקבות 'תקופת מבחן', סדרה קודמת שעשיתי ב-2014 ושודרה ביס דוקו, שהיתה גם על אריאלה, האחות הכי קטנה שלי, שהיא מאומצת ממוצא אתיופי. זאת היתה סדרה שסיפרה על המשפחה שלי, משפחה דתית לאומית מירושלים, 10 אחים ואחיות, ובין היתר צילמתי גם בכלא נווה תרצה, כי אחותי היתה שם. היא ישבה, בגדול, על גניבות, אבל סיפור החיים שלה די קשה. היום היא בת 33, אבל מגיל 18 היא נכנסת ויוצאת ומאז התדרדרה למקומות מאוד קשים".
כך מספרת אביגיל שפרבר (48), במאית-צלמת-תסריטאית "אסירות" (כאן 11): סדרת דוקו חריגה וקשה לצפייה בכל קנה-מידה, השופכת אור נוגה על הצד האפל של הירח הישראלי ומציפה מסקנות עגומות למדי, המדליקות יותר מנורה אדומה אחת.
"אסירות" עוקבת מקרוב אחר ארבע אסירות שיושבות בכלא נווה תרצה:
נטלי אסיהן (21), צעירה ממוצא אתיופי מאשקלון, שנשפטה לשש שנות מאסר בעוון הריגה. בגיל חמש נמצא אביה תלוי בגן הילדים ועל פי החשד התאבד. בגיל 16 נאנסה באכזריות וכהגנה עצמית דקרה את האנס למוות ("הבאתי לו דקירות ברגל והוא מת").
מלכה טוסיה (27), שנשפטה לשנה וחצי על אחזקה ושימוש בסמים מסוכנים, לאחר שברחה ממסגרת שיקומית בכפר הגמילה מלכישוע. זהו מאסרה השלישי של טוסיה, שמגיל שלוש נזרקת ממוסד למוסד. במו עיניה ראתה את אביה האלכוהוליסט חותך ורידים. אמה לא בריאה נפשית. ובמהלך תלאות חייה ידעה שנים ארוכות ומיוסרות, רוויות זנות וסמים ("הייתי שפוכה משימוש").
אסמא דיאב (48), ערביה מחיפה, שנעצרה על עשרות עבירות תעבורה ונהיגה ללא רישיון, בגינן נשפטה ל-13 חודשי מאסר. זהו מאסרה השני. וכשהיא פולטת למצלמה: "פספסתי את החיים שלי. פספסתי הכול", הלב נחמץ בקרבו.
טינה בגוגיאן (45), שנשפטה ל-20 חודשי מאסר על אחזקה ושימוש בסמים מסוכנים ("סמים לקחתי הכי קשים שיש. אני מריחה, מזריקה, מעשנת. הכול. בלעתי פעם חמש פאקטים קריסטל במכה. אלוהים נתן לי צ'אנס פעם שלישית"). זהו מאסרה השלישי. בגוגיאן, המאומצת מגיל שלוש, נולדה באוקראינה ועלתה לארץ ב-1998. לדבריה, היא משתמשת כבר 23 שנה.
חיות כנגד כל הסיכויים
"איך שאני רואה את הנשים בנווה תרצה, הן הרבה יותר קורבנות מאשר כל דבר אחר", מציפה שפרבר תובנה משלה. "כ-90 אחוז מהאסירות מגיעות מבתים בהם עברו התעללות פיזית או מינית מחוץ לכלא. אלה נתונים מאוד קשים. גם ארבע הדמויות שליווינו, לכל אחת מהן יש סיפור מאד קשה. קח לדוגמה את נטלי אסיהן, הבחורה האתיופית שהרגה את האיש שאנס אותה. התחושה שלי היא שאם היא היתה באה ממשפחה אחרת, ולא נזקקת להגנת הסניגוריה הציבורית – אלא היה לה עורך דין טוב – אני לא חושבת שהיא היתה יושבת על זה בכלא. היא באה מעולם מאוד קשה. ומלכה, שמעת את הסיפורים שלה. אלה מחדלים מאוד קשים של המערכת לאורך כל הדרך. זאת ילדה שסובלת מגיל שלוש. עוברת ממקום למקום, נזרקת ממקום למקום. סובלת".
האמת היא שזה יותר ממתבקש שעם סיפורי החיים הקשים שהן סוחבות מגיל אפס, הן היו חייבות להגיע בסוף לכלא.
"בדיוק. זה ממש מרגיש ככה. כמו גורל צפוי מראש שנקבע להן לפני שהן נולדו. בשבילי זאת זכות ושליחות לספר את הסיפור שלהן. זה היה מאוד חשוב לי שהסיפור שלהן ישמע. הרי גם כשהן יוצאות מהכלא, הן נתקלות בהמון סטיגמות, וגם מי שרוצה, קשה לה מאוד להשתקם".
לארבעתן אין בית לחזור אליו. הן הומלסיות.
"נכון. אין להן משפחה שתומכת בהן. הן באמת במאבק קיומי. לא רק במאבק נגד הסטיגמות על אסירות. הרבה פעמים בסרטים מספרים דווקא את סיפור ההצלחה, ונותנים לך תחושה שמי שבאמת מתאמץ מנצח. סיפורים הוליוודיים כמו 'אישה יפה'. הרוב לא יכולות לעשות את זה, ולרוב זה לא יקרה. הרוב נשארות במעגל שהן נולדו לתוכו, שיש בו המון סבל וקושי. הן לא ממש מסוגלות לקרוא תיגר על גורלן. הן חיות כנגד כל הסיכויים".
עשית שיעורי בית לפני שהתחלת לצלם?
"קראתי פה ושם. גם סטטיסטיקות, אבל שום דבר לא הכין אותנו לדברים הקשים שפגשנו. הצילומים נמשכו שנה וחצי. היה לי מאוד חשוב שתהיה לנו תקופת זמן לעקוב אחריהן. נורא רציתי לראות אותן בשיקום וקיוויתי, אבל בסוף שתיים מתוך הארבע, מלכה וטינה, חזרו לכלא במהלך צילומי הסדרה. הן לא הצליחו לצאת מהמעגל שהן כלואות בו. אגב, שתיהן כבר השתחררו מאז. ואז חלפו עוד שנתיים בתקופת העריכה ועד שהעלו את זה בתאגיד השידור, ומצבן בסוף הסדרה הרבה יותר חמור.
"איכשהו, כשהן בכלא, מצבן הרבה יותר טוב מאשר ברחוב. בחוץ הן במאבק הישרדות יומיומי. בכלא יש מי ששומר עליהן. תחשוב שהן צריכות להיות עכשיו, בימים קפואים, במקום מסוכן כמו התחנה מרכזית הישנה. מקום עם הרבה אלימות וסמים. עכשיו אסמא היא היחידה שנמצאת בכלא. היא חזרה לאחרונה. עשיתי הקרנה של הפרק הראשון בנווה תרצה ופגשתי אותה. ממה שהבנתי, היא יושבת עכשיו על גניבה. אבל זה מצב הישרדותי. היא אישה לבד בעולם שמנסה לשרוד".
איך היה שיתוף הפעולה עם שירות בתי הסוהר והנהלת כלא נווה תרצה?
"זה ממש לא היה פשוט, כי הם בדרך כלל לא מאשרים לצלם דברים כאלה. התנאי שלהם היה שהדמויות לא יהפכו לקורבנות מהחשיפה שלהן. היה חשוב להם גם שאם יש לאסירה ילדים, שהם לא ייפגעו מהחשיפה שלה. כמו גם להימנע מצילום של אסירות שנותר להן שנה עד לשחרור, כדי שנוכל לעקוב אחריהן בחוץ. זה הגביל את האפשרויות, כי אין יותר מדי אסירות. וגם מתוך האסירות, אין הרבה שמוכנות להיחשף. יש בארץ 15 אלף אסירים ופחות מ-200 אסירות, מתוכן הצלחנו לבודד ארבע שהיו מוכנות להיחשף, ואין להן ילדים, או משפחה של קורבן שתיפגע".
ארבעת גיבורות הסרט נראות לצופה מהצד כמו תמצית רפרטואר הסטריאוטיפים של החברה הישראלית: אתיופית, מזרחית, רוסיה וערביה. זה היה מכוון?
"ממש לא. אתה אומר את זה ככה שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה. בית הסוהר מלא בעיקר בנשים מהשוליים. גם לא היתה לי הרבה בחירה. כשבאתי לדוברות בית הסוהר, אמרתי להם שאשמח להיפגש עם כל האסירות, לעשות תחקיר, להחליט את מי. אמרו לי לא, זה לא הולך ככה. קודם כל אנחנו נשאל מי מעוניינת, ובין המעוניינות אנחנו נראה במי זה לא יפגע. אחרי כל הסינון הזה לא נשארו הרבה אופציות".
תיקון עולם
זוכרת רגע קשה במיוחד במהלך צילומי הסדרה?
"מבחינתי, הרגע הכי קשה בצילומים היה הרגע שבו מלכה ברחה מההוסטל, והלכתי לחפש אותה בתחנה המרכזית הישנה. יש שם הרבה דיירי רחוב, זנות, סמים. זה אזור שרוחש את כל הרוע שבעולם. אחרי כמה ימים של חיפושים מצאתי אותה, אבל כשמצאתי אותה שאלתי את עצמי: מה אני בעצם יכולה לעשות? מצאתי אותה במצב של קריז ברחוב, זרוקה, נראית נורא. הסצנה נמצאת בסדרה. מאוד עידנו אותה, כי באמת היו שם מראות קשים. שאלתי אותה: 'מלכה, איך אני יכולה לעזור לך?'. אז היא אמרה לי: 'את לא יכולה לעזור לי'. שאלתי: 'את רוצה שאקח אותך להוסטל?', אז היא אמרה: 'לא, לא, תעזבי אותי'. בסוף קנינו לה שווארמה וקולה והשארנו אותה שם. הלכתי הביתה והרגשתי פשוט נורא. חיפשתי אותה, חשבתי שאני יכולה להציל אותה, אבל בעצם אני לא יכולה לעשות כלום. יכולתי רק לאחל ולקוות שהיא תחזור לכלא, כי זה המקום היחיד שבו היא מוגנת ובטוחה".
נקשרת רגשית לגיבורות הסדרה?
"היחידה שאני איתה בקשר עד היום זאת נטלי, כי היא באמת הצליחה להשתקם. היא מדריכה בהוסטל של רש"א (הרשות לשיקום האסיר). העובדה שהיא במצב טוב ולא חזרה למקומות הקשים, ועוזרת לשקם אחרות, מעודדת אותי. אני בקשר איתה גם בעקבות הסדרה, כי היא מקבלת המון תגובות טובות, למרות שמדי פעם אנשים קופצים ואומרים לה דברים מטופשים כמו 'רוצחת' ו'למה שיחררו אותך'. היא צריכה להתמודד עם סטריאוטיפים שיש.
"אמרתי לה שיש לי מזל שלפחות אחת הצליחה להשתקם, אחרת היו אומרים שהסדרה חסרת כל תקווה. אז היא אמרה לי שזה גם בזכות הסדרה. שאלתי איך, והיא סיפרה לי שכשהיא היתה בבית משפט, כדי להשתחרר על ניכוי שליש, השופט אמר לה דברים קשים. אנחנו חיכינו בחוץ. רצינו לצלם אותה ביום שבו היא מקבלת את התשובה אם היא משתחררת או לא. ואז נכנסה מישהי מהדוברות לבית המשפט, ואמרה לנטלי שמחכים לה בחוץ כדי לצלם אותה. אז העורך דין שלה שאל מה מצלמים. אמרו לו שהיא מצטלמת לסדרה. אז העורך דין שאל אותה: 'למה לא אמרת? בואי נגיד את זה לשופט. זה חשוב', וסיפר לשופט שהיא מצטלמת לסדרה לתאגיד כאן 11. אז השופט אמר 'טוב, אני מאחל לך בהצלחה ושיהיה לך חג שמח'. זה היה בחנוכה. היא ישבה בנווה תרצה ארבע שנים ושלושה חודשים, ועוד שנה בהוסטל. אבל היא לא חזרה אחורה וזה כבר הישג גדול".
נדמה שמה שהיה חשוב לך בסדרה היה ללכת אל הסיבות למצבן של האסירות, לאו דווקא לתוצאות.
"היה חשוב לי להאיר את העובדה שרוב הנשים שנמצאות בכלא הן קורבנות של נסיבות החיים לתוכן הן נולדו. אני מעריכה שככה זה גם אצל הגברים האסירים. אצל הנשים זה מאה אחוז, מה שיכול לגרום לצופים להביט בהן בחמלה. כלומר, נכון, אני זונה, נרקומנית ומשתמשת, אבל מה, אני לא בן אדם? בסופו של דבר הכלא לא מצליח באמת לשקם אותן, וסטטיסטית, יותר מחמישים אחוז מהאסירות חוזרות אליו. אם יותר מחמישים אחוז חוזרות, אז משהו שם לא באמת עובד. זה גם אינטרס של מדינת ישראל, כי זה גם עולה הרבה כסף למדינה להחזיק את המקומות האלה. היה גם חשוב לנו בשם של הסדרה, 'אסירות', שאנשים ישאלו איפה הן באמת אסירות: בחוץ או בתוך הכלא? בשבילי, גם כאישה דתייה, הסדרה הזאת היא תיקון עולם".
"אסירות". מוצ"ש, 20:20. כאן 11
