מלחמת ההצפנה

מעקבים אחר אזרחים, בין אם הם יעדי משטרה או פעילים פוליטיים החשודים כביכול בהסתה, מהווים פגיעה בזכויות יסוד.

השימוש בתוכנת ריגול מסוג פגסוס של NSO, מעלה שאלות חוקתיות באשר לזכות הבסיסית של אדם לשמור על פרטיותו בטלפון ובמחשב שלו. מדובר בשיח שחוזר ועולה עם ההתפתחות הטכנולוגית. מצד אחד אמצעי ההצפנה בידי אנשים פרטיים צוברים תאוצה, ומצד שני עומדות רשויות אכיפת החוק ושואפות למיגור פשיעה והגנה על חיי וביטחון אזרחים.
השאלה היא מה הוא האיזון הראוי בין הפרטיות של האזרח לבין הצורך בשמירה על בטחון הציבור / המדינה. בניסיון לאזן בין האינטרסים מתגלה פער עצום של ידע והתאמת החוק והתקנות להתפתחות הטכנולוגית.

השיח על פרטיות ואנונימיות בטלפון הפרטי שלנו ובמחשב האישי שלנו, טומן בחוּבּו את הדיון על הצפנה במרחב הווירטואלי שכותרתו היא Going dark ("ירידה למחתרת" או "המעבר לאפלה") – מהות הדיון היא השפעת ההצפנה ברשות ידיים פרטיות על הפשיעה ועל אכיפת החוק.

שירותי המודיעין והמשטרה בארצות־הברית טוענים כי מכיוון ששירותי ההצפנה מסוגלים לאפשר לפושעים להתנהל בלי שכוחות השיטור יוכלו לעקוב אחריהם, הרי שתעשיית עמק הסיליקון צריכה להשאיר "דלתות אחוריות" ביכולות הצפנה שהתעשייה החדשה הביאה לעולם, כדי שעבריינים לא ינצלו את ההצפנה כדי להתחמק מרשויות החוק.

אסכולות מנוגדות לזו גורסות כי עמדת ארצות הברית מוגזמת, שהרי כלי הריגול מתוחכמים מאוד ואם המדינה רוצה לרגל אחרי מישהו היא יכולה לעשות בדרכים שונות חרף אמצעי ההצפנה, האזנות ומעקב באמצעות קווי מחשבי, טלוויזיות ומכשירים ביתיים אחרים. המכשול העיקרי מולו ניצב החוק בבואו להתמודד עם אתגר ה"ירידה למחתרת", הוא הזכות לפרטיות – זכות המעוגנת בחקיקה, ובמדינות מסוימות אף בחוקה.
השימוש הגובר בהצפנה בידי משתמשים פרטיים יצר את מה שמכונה מלחמת ההצפנה.

תורת הקריפטוגרפיה
קריפטוגרפיה היא הפרקטיקה ותחום הידע העוסקים בהצפנת מסרים ובתקשורת מאובטחת. הקריפטוגרפיה באופן כללי עשויה להופיע בשלל תחומים, אם כי השימוש העכשווי המדובר הוא באמצעות תוכנות מחשב.

מאז ומעולם, השימוש בקריפטוגרפיה היה מוגבל לממשלות ושירותי הביטחון, והדבר השתנה עם התפתחות המודעות לזכויות הפרט בחברה האזרחית. החל מאמצע שנות ה־90 עת החל השימוש הנרחב במחשבים, התרחב גם השימוש האזרחי בטכנולוגיה הקריפטוגרפית. אובדן המונופול של הממשלות על הקריפטוגרפיה הוביל למלחמת ההצפנה, במסגרתה עולות טענות שונות ביחס לשאלה כיצד יש להסדיר את הקריפטוגרפיה – מדיניות, משפטיות, וחוקתיות.

יזמים בתחום ההיי טק בארה"ב טוענים כי קריפטוגרפיה היא נשק לכל דבר ועניין, חשוב והכרחי, ועל כן היא צריכה לזכות להגנה מפני רגולציה. כמו שלאזרח יש זכות להחזיק נשק להגנה עצמית (בארה"ב), כך גם זכותו החוקתית להשתמש בהצפנה לשמירה על פרטיותו. על פי הגישה הזו, בעידן הדיגיטלי הגנה עצמית בלתי אפשרית ללא קריפטוגרפיה חזקה. חשבונות הבנק שלנו עלולים להיות חשופים לכל פושע, כמו גם התקשרויות שונות, מידע צבאי ורפואי ועוד.

במלחמת ההצפנה נמצאת מנגד עמדת המדינה, שם מביעים דאגה מתופעת ה"ירידה למחתרת" ("going dark"). הטענה היא, שכוחות הביטחון והמשטרה אינם מסוגלים תמיד להגיע לראיות להן הם זקוקים כדי להעמיד לדין עבריינים ולמנוע טרור, גם כאשר יש ברשותם סמכות משפטית.

המלחמה הזו שבה ועולה בכל פעם מחדש ועד כה אין הכרעה בשאלה האם הקריפטוגרפיה של המדינה הכרחית ועומדת בגדר הזכויות לפרטיות. כך או כך, השימוש בקריפטוגרפיה צובר תאוצה בין אם על ידי אנשים פרטיים, ובין אם על ידי המשטרה. אם אכן שירותי הבטחון והמשטרה מלבינים מידע שנאסף בדרכים קריפטוגרפיות מובהקות אסורות באמצעות הפיכתו למידע מודיעיני לגיטימי לכאורה, מדובר בצעד מרחיק לכת.

הכותבת: עו"ד בת אל חיים יואל מתמחה בעבירות מחשב וסייבר, ומנויה באינדקס עורכי הדין של פוסטה

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "הטענות שעולות בפרסומים חוטאות לאמת. משטרת ישראל פועלת בהתאם לסמכויות המוקנות לה בחוק וככל שנדרש על פי צווי בית המשפט, במסגרת נהלים וכללים שנקבעו על ידי הגורמים המוסמכים. פעילות המשטרה בתחום זה נמצאת תחת פיקוח ובקרה באופן רציף, על ידי היועץ המשפטי לממשלה וגורמים משפטיים חוץ ארגוניים נוספים. מטבע הדברים אין בכוונת המשטרה להתייחס לכלים המופעלים על ידה. יחד עם זאת, נמשיך לפעול בנחישות בכל האמצעים העומדים לרשותנו, במרחב הפיזי והרשתי, במטרה להילחם בפשיעה בכלל ובפשע המאורגן בפרט על מנת להגן על בטחונו ורכושו של הציבור".