בהתחלה אתה חושב שאתה נכנס לסרט קולנוע והדמויות של המתים יצטלמו בהקרנת הבכורה. אתה רואה אירועי ירי, חיסולים, גופות, פציעות קשות. אתה אומר לעצמך, איזו סצנה מרהיבה, הסרט הזה יכול להצליח, אפקטים, תפאורה, חוסר רחמים, אכזריות. מרוב שהייתי סקרן, התמכרתי לסרטים וסדרות על פשע בנטפליקס, ובדרך כלל הטובים חיים ומנצחים שם בסוף.
לצערי, זוהי לא האמת במציאות שלנו, לא האמת שאנחנו חיים יום יום, שבוע שבוע, חודש אחר חודש. פתאום אתה מקבל את הבום, אתה מתעורר מהסרט, נחשף למציאות ורואה כמה היא קשה, מזעזעת, כמה מפחיד לחיות ככה. החיים האמיתיים הם לא סרט אלא סדרה אחת ארוכה ללא פרק סיום עונה.
המקרים האחרונים במגזר מזעזעים אותי. בתור כתב לענייני פלילים בשנתיים האחרונות, כל יום אני נחשף לעשרות סיפורים קשים ואלימים, עשרות מעשי רצח חיסולים וניסיונות חיסול (התעללות ופגיעה מינית בקטינים זו נקודת התורפה שלי ילדים).
אני כותב שורות אלה מהכיוון של הכתב לענייני פלילים במגזר הערבי, שמסקר את אזור הצפון. עיתונאי אשר חשוף מדי יום לסכנות ואיומים שמקבלים תחושה ממשית במיוחד לנוכח מה שעובר על קולגה שלי, חסן שעלאן מ"וואינט", שאלמונים ירו על ביתו בטייבה כבר פעמיים בתוך שבועיים, והם לא מפסיקים לאיים.
אשקר אם אגיד שאין בליבי חשש. החשש תמיד נמצא שם, יש לי ילדים ומשפחה. אירועי סוף השבוע האחרון מוכיחים שהעבריינים בחברה הערבית לא מבחינים יותר בין ילד ואישה לבין המטרה עצמה. לסקר אירועים חריגים, לכתוב שמות של חשודים ונאשמים, בעבירות רצח, אמצעי לחימה, אלימות, אפילו סמים, לא עניין מובן מאליו בחברה הערבית. מצד אחד לכתוב מידע רגיש זה מאוד מאתגר, מצד שני זה גם מעורר אותי למחשבה נוספת, בין פחד לחשש. מזה שמישהו יבוא לפגוע בך, ברכב שלך, בבית שלך. לדמיין אם זה קורה וחלילה הילד באוטו? אם יורים על הבית והילד שקם באמצע הלילה לשירותים או לשתות כוס מים נפגע מזה? פשוט מטורף והזוי, חוסר הרחמנות שאנשים לא קשורים ישלמו את המחיר.
בשנים האחרונות יש כל הזמן עלייה במספר הנרצחים במגזר. אני לא נכנס לתפקיד המשטרה ולא אומר לה מה צריך לעשות כדי להפסיק את זה. אני רק אומר, שלסקר את המגזר הערבי זה בעייתי. מכיוון שכולם מכירים את כולם, משפחות, חמולות, הכל נפיץ.
אני מכיר את זה מקרוב, כי הייתי בצד השני של המתרס. הייתי שוטר במשך שבע שנים באזורים הכי קשים של המשולש – דרומי וצפוני, טייבה טירה וקלנסווה, אום אלפחם ובאקה. אני מכיר את עבודת המשטרה, לקחתי חלק בהרבה אירועים אלימים, צרובה בתוכי תחושת השוטר שמגיע לזירות פשע קשות ואלימות או סתם מעביר משמרת סיור שגרתית. חוויתי את החשש והפחד של שוטרים, את העוינות שלובשי המדים חשים בשטח הבוער הזה.
ועכשיו, בהיותי כתב פלילי אני נתקל שוב בעוינות הזו. תמיד יש מישהו שלא מרוצה מפרסום אודותיו או אודות חבריו או בני משפחתו. לא פעם יצרו אתי קשר דרך הפייסבוק, וגם הגיעו למספר הנייד שלי. ביקשו לשנות משהו בכתבה, להוריד שם של חשוד או נאשם, ואני שמטבעי אני אדם מאוד רגוע ומכבד, אני תמיד עונה לאנשים, מכבד. אלא שלפעמים אני נתקל בשיחות עם כעס, לפעמים אנשים מאוד עצבניים, היו כאלה שאיימו בתביעות.
לנו ב"פוסטה" חשוב מאוד להעלות רק חומר עובדתי ואמיתי, וכמובן ללא אינטרס ומבלי לפגוע אישית במישהו. רק שהעובדות והאמת לא תמיד מקובלות על כולם. חשוב לי להבהיר "להם" כאן, שמטרת הפרסום היא לא להוסיף שמן למדורה, להיפך, אם כל זה ייפסק אני אהיה האיש הכי שמח בעולם.
בסרטון: ראיון של וויסאם גוטאני מ"פוסטה" אצל שלי וגואטה בכאן רשת ב'
אנשים מתלוננים, אבל אנשים גם רוצים לקבל חשיפה. יצא לי מספר פעמים לכתוב על מי שהמשטרה מגדירה, "משפחת פשע", "ארגון פשע", זה מאתגר, מעניין ומסקרן מאוד. יצרתי קשרים מיוחדים עם חשודים ומשפחות, אבל גם עם עורכי דין, שוטרים, פרקליטים. אני נחשף להמון מידע מכל הצדדים. מצד אחד משטרה שלא אוהבת ביקורת, מצד שני עורכי דין עם אינטרסים של לקוחות כאלה ואחרים. זה מוביל אותי להבין, שהפרסום הוא מאוד קריטי, מאוד חזק, זה כוח מאוד רציני, אבל צריך לנהוג בו באחריות.
אישית, תמיד יש עליי לחץ מהסביבה הקרובה. המשפחה מפחדת עליי ולוחצת שאעזוב את העבודה הזאת, הם מבינים את הסיכונים שיש בה. בסיקור של אירועים ביישוב שלי, שבו אנשים מכירים אותי אישית ומכירים את ההורים שלי, הדרך לפנות למשפחה אף קלה יותר. זה גורם לעוד לחצים לעזוב את המקצוע, "בשביל מה אתה צריך את זה?"… "חפש לך משהו אחר"… "לא כדאי, לא שווה את זה".
מה שבטוח, לילדים שלי לא אתן ללכת במסלול הפלילי הזה, לא משנה מה יהיו הנסיבות, ועד כמה האהבה שלי למקצוע הזה חזקה במיוחד.
אין פתרון לבעיית הפשיעה בחברה הערבית מכיוון שכולם שם חוששים לדווח על פשעים ומקומות מסתור של כלי נשק ואמל"ח. המשטרה לא יכולה לטפל במגזר בלי עזרה מהמגזר עצמו וכשהיא מנסה היא חוטפת בקורת קשה מצד חברי הכנסת הערביים. המשטרה במצב בלתי אפשרי. מצד אחד דורשים ממנה לעבוד בלי שום סיוע ומצד שני כשהמשטרה פועלת היא חוטפת ביקורת מכל עבר.
הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי המושג, פלילי, ברציחות/חיסולים במגזר
רובם קשורים ביכלל לרקע תרבותי /מסורתי כבוד המשפחה ונקמת דם.