בשבוע האחרון שהיתי במנהטן, לב ליבה של ניו יורק. שילוב של ביזנס ופלז׳ר, ובריחה מהמציאות הבטחונית הקשה בישראל.
זו לא הפעם הראשונה שלי בניו יורק, היא תמיד העיר הקסומה בעולם, אך הפעם משהו כאן היה שונה, קצת עצוב, אולי בגלל הפוסט קורונה, אולי בגלל שליבי היה בישראל עם משפחתי הסופגת אש ומטחים בדרום, וסבתי הצדקת שהלכה לעולמה בדיוק ביום בו נחתתי בתפוח הגדול.
מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות העיר העצומה, הולכת לאיבוד בכוונה תחילה, אוכלת מה שבא לי בלי לדפוק חשבון לכשרות או לקלוריות, וחושבת המון, כי חלק נכבד מהזמן הייתי בגפי.
חשבתי על הפעם האחרונה שהייתי כאן, ואיך העיר היתה שונה ושמחה יותר. רחובות העיר אחרי הקורונה מרוחים בהומלסים בכמויות, טיפוסים וגילאים שלא הכרתי בעבר. עוד ועוד אנשים שאיבדו את ביתם, וכבודם, חלקם שרועים בצידי הרחובות ההומים, מחובקים עם כלביהם, שזה בערך כל שנותר להם.
היי, החשיש הפך לחוקי בעיר ניו יורק, כך שגם מי שלא מעשן מתמסטל מהריח, וסוחרים בעיקר כהי עור או היספנים מציעים לתיירים המעטים לרכוש weed בלב העיר, כאילו הציעו סוביניר.
לצד הקושי הסוציאלי שמדכא את ניו יורק הזוהרת, בשבוע בו הופגזה ישראל במטחי רקטות ושנאה מחוץ ומבית אני רבצתי במלון מול הטלוויזיה וצפיתי כיצד התקשורת האמריקאית מציגה אותנו כמי שמבצעים רצח עם בעזה. אינספור תמונות של מגדלי עזה הקורסים, ורחובותיה ההרוסים, מבלי להציג כמעט את המתרחש בערי ישראל וישוביה. כמעט ולא ראיתי תמונות מהעוטף המטווח, או אזרחים באשקלון, אשדוד ובאר שבע התנ"כית, שמחפשים מחסה באמצע הדרך מפני הטילים. אפילו הילד הקטן הנהדר שנהרג בממ"ד הביתי שלו, עידו אביגל, לא עניין את ערוצי הטלוויזיה במלון בו שכנתי, נחשפתי לזה רק באתרי האינטרנט הישראלים.
וכן, היו גם כמובן הפגנות הענק הפרו פלסטיניות, שגרמו לי לחזור מיד למסכי הטלוויזיה המדכאים בחדרי שבקומה ה-45 במלון בטיים סקוור. כל השבוע הייתי מחוברת און ליין למתרחש בישראל, השעות התהפכו ולא ישנתי כלל, צפיתי באיבה, בשנאה הגואה. נחרדתי למראה התקוממות הצעירים הערביים? כמובן, אבל מיד נזכרתי איך באסון מירון ערביי ישראל מקסימים פתחו את ביתם וליבם ליהודים חרדים שנותרו חסרי ישע בלב ההר. בין הסדינים המעומלנים נעתי באי נוחות למראה מדינת תל אביב המורמת מעם שנחשפה לכמה רגעים בלבד לחייהם של הדרומיים אשר דרים בצל המלחמה בעזה 20 שנה. לנדודי השינה באווירה של מלון ניו יורקי לא הועיל השיסוע בחסות ערוצי טלוויזיה, כאן ושם, מתלהמים מדי ודעתניים לטובת צד אחד בעיקר.
מה יש לומר? השופינג ועוגת רד וולווט לא ניחמו אותי השבוע.
סבתא מז׳יאנה שלי, שעלתה לארץ מג׳רבה שבתוניס חיה בין ערבים ודיברה את השפה, היא אהבה את הבריות ולא עניין אותה מי ומה. לכתה לבית עולמה השבוע כשאני כאן בקצה השני של העולם, גרם לי לחשוב מה היא היתה אומרת על המצב הבטחוני. ביתה וליבה תמיד היו פתוחים, היא נהגה להאכיל את כולם ולא הבחינה בין דתי לחילוני, ערבי או יהודי, על אף היותה שומרת מצוות קפדנית ומעריצת הבורא. רגע, אני יודעת מה היא היתה אומרת, "כולם בני אדם של הקדוש ברוך הוא", אבל גם, "אל תעלי אף אחד לאוטו", ו"תאכלי טוב".
אלו היו המשפטים הקבועים שלה, במלחמה, ובשלום.
תיכף עולה לטיסת אל על, "הכי בבית בעולם", בית יקר יש לציין, מקווה לשוב למדינה ללא אסונות, ללא שנאה, ללא לינצ׳ים ותקשורת שמלבה את הרוחות ומפיצה מדון ואיבה.
