תושבת פתח תקווה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בעיר בקשה לקיום צוואה שבה הורישה לה סבתה (אמו של אביה) את כל עיזבונה.
ארבע בנותיה של המנוחה, באמצעות עו"ד בעז קראוס ועו"ד נועה בינדר שטיינברג, הגישו התנגדות לצוואה ותבעו להורות על חלוקת עזבון בהתאם לצוואה קודמת הדדית שהותירה הסבתא יחד עם הסבא שהלך קודם לכן לעולמו.
במרכז ההליך עמדו מספר שאלות: האם המנוחה הורישה בצוואתה את כל רכושה לנכדתה, בתו של הבן, וקבעה שבנותיה לא יקבלו דבר, מרצונה החופשי? או שמא היתה זו תוצאה של השפעה בלתי הוגנת שהפעילו עליה הבן והנכדה, באופן שהביא לשלילת רצונה שלה? האמנם המנוחה נותקה מהעולם החיצון על ידי הבן והנכדה, כטענת הבנות, מוסתת כנגדן ומנוכרת להן, או שמא רצתה היא עצמה לזכות את הנכדה ולהדיר את בנותיה? מה היה רצונה בעת עריכת הצוואה, והאם רצון זה היה רצונה החופשי או פרי השפעה בלתי הוגנת ומעורבות ולחץ פסול שהופעלו עליה?
המתנגדות טענו כי הצוואה נחתמה בשנת 2007 במצב שבו הסבתא היתה מנותקת לחלוטין מבנותיה וגרה בבית עם נכדתה, היתה תלויה בה ונתמכה על ידה. כמו כן נטען כי היא היתה במצב נפשי וקוגניטיבי ירודים ביותר ונתונה לשליטת בנה, אחיהן של המתנגדות. כמו כן הן טענו כי הבן הוא שיזם את עריכת הצוואה, נכח בעת החתימה יחד עם בתו, קבע את תוכן הצוואה, בחר את עורכת הדין שערכה את הצוואה ואף שילם לה. בנוסף צוין כי העד לצוואה היה חבר שלו.
הנכדה, באמצעות עו"ד ד"ר שי שגב, הכחישה כי היא ואביה בודדו את סבתה וטענה כי בנותיה הזניחו אותה בעוד שהיא עברה לגור עמה בגיל 16 ומאז טיפלה בה. עוד היא טענה, כי סבתה היתה כשירה בזמן עריכת הצוואה, וכי הטענות נגד אביה אינן חלות עליה.
לאחר מסכת עדויות הגיעה השופטת אילת גולן-תבורי למסקנה כי הצוואה איננה פרי רצונה החופשי אלא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת המביאה לפסילתה: "הוכח כי המנוחה היתה מצויה בתלות ברורה בבן ובנכדה, טיפולית נפשית וכלכלית, מודרה מבני משפחה נוספים, הכניסה והיציאה מביתה נשלטו ע"י הבן והנכדה – לרבות באמצעות מפתח מנעול ומצלמות – ולא היה יוצא ובא מבלי אישורם; העד לצוואה העיד שהפעולות לעריכתה נעשו ביוזמת ובמעורבות הבן באמצעותו; המומחית קבעה כי במצב של תלות ובידוד מהסובב היתה יכולה להיות מושפעת".
השופטת קבעה כי ניתוק המנוחה מבנותיה, והשליטה בה ובעולמה שהצטמצם, נערכו באמצעות הנכדה, שסייעה בכך לאביה. התלות בה הביאה עד כדי הדרת הבנות והתנכרות להן, ונישול יתר ילדיה מעיזבונה: "התופעה של 'ניכור לעת זקנה', עת אחד הילדים פועל להרחקה ניכור והדרה של ילדים נוספים, יכולה להביא לאחר פטירה להוכחת טענת השפעה בלתי הוגנת בעת עריכת הצוואה. תופעה זו ניתנת לזיהוי בתקופה בה ההורה המבוגר בחיים".
בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הנכדה כי יש לאשר את הצוואה נוכח הטיפול שלה במנוחה: "בית המשפט איננו בוחן את תוצאת הצוואה והזוכה בה, בבחינת חלוקת 'גמול' אף לא כ'ענישה' על מעשיו לאורך חיי המנוחה – אלא בוחן את רצונה של המנוחה, והאם בעת עריכת הצוואה, היה זה רצון חופשי ובלתי תלוי, או שמא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת שפגמה בו ושללה אותו".
לפיכך התקבלה ההתנגדות לצוואה והיא נפסלה, והנכדה חויבה בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקל.
