מי שמהווה את אחת הדמויות המרכזיות בסיפור הזה הוא אדם אמיד מאוד, אזרח ותושב אמריקאי, שבשנות השמונים היה קשור בפרשה בגינה נפתחו נגדו הליכים פליליים בארצות הברית. בתו הצעירה נישאה בחו"ל ולאחר מגורים בארה"ב במשך שלוש שנים עלתה עם בן זוגה לישראל. האב העשיר סייע לבני הזוג כלכלית באופן ניכר.
האב החליט לייעד לכל אחד מארבעת ילדיו 30 מיליון דולר באמצעות הקמת ארבעה חשבונות, כשאחד מהם יועד למשפחתה של בתו הצעירה ביותר. החשבונות המיועדים נוהלו בתשלום על ידי בנו הבכור של האב והכספים הושקעו על ידו באפיקי השקעה שונים.
כאשר התבקשה העברת כספים על ידי מי הילדים או בן זוגו, ההשקעות מומשו והכספים הועברו לחשבון שהתנהל על שם האב. מחשבון זה עברו הכספים ליעדם. הבן הבכור ניהל רישום מסודר של הכספים בחשבונות, המשיכות וההפקדות. לא נדרשו הסברים של ממש באשר לצורך בגינו התבקשה העברת כספים לצרכי משפחת מי מהילדים, ומעולם לא סורבה בקשה כלשהי להעברת כספים.
סמוך לאחר שהועבר הסכום, החתן הפסיק לעבוד והחל לעסוק בפעילות התנדבותית באמצעות עמותה שהוא היה היו"ר שלה. בעקבות הונאה, לחשבונות נגרמו הפסדים ולפיכך העביר האב לחשבונות סכום נוסף – מעל 12.5 מיליון דולר לכל חשבון. סמוך לאחר מכן, החליטו בני הזוג להעביר לרשותם את הכספים המיועדים, על מנת לנהל את ההשקעות באופן עצמאי וישיר. תחילה הועבר החשבון לבנק אחר בו לאישה היה ייפוי כוח ואילו לבעל ניתן ייפוי כוח לקבלת מידע בלבד. לאחר מכן, לבקשת בני הזוג (בפועל, בעיקר לבקשת הבעל), הועברו סכומי כסף מהחשבון להשקעות שבוצעו על שם הבעל (חלקן בארצות הברית).
בעקבות משבר בין בני הזוג הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני, שם טען כי הכספים המושקעים הם שלו בלבד. לאור טענה זו, אבי האישה פנה לבית המשפט לענייני משפחה ותבע באמצעות עורכי הדין זוהר לנדה, גל ליפשיץ, עדי שהם, וזוהר וחיים לוינגר, לחייב את החתן לשלם לו את סכום ההשקעות. לטענתו, הכספים המיועדים בחשבון הראשון נוהלו במסגרת נאמנות כשהוא הנאמן והנהנים הם בתו וילדיה. בנוסף הוא טען, כי כאשר הועברו כספים להשקעות על שם החתן, הפך גם הנתבע לנאמן ביחד עם בנו הבכור.
מנגד טען הגרוש, באמצעות עורכי הדין שמואל מורן, טל שפירא, מירב בר-זיק ומיכל גלר, כי הכספים המיועדים ניתנו לו ולגרושתו במתנה והיו בשליטתם. עוד הוא טען, כי משעה שמדובר בבני המשפחה, חזקה היא שהכספים נתנו במתנה, ועל התובע (האב) הנטל להוכיח שמדובר בנאמנות.
השופט שמואל בר יוסף קיבל את עמדת אבי האישה וקבע בנוגע לחשבון הראשון, כי אין בסיס עובדתי ומשפטי לטענת המתנה: "השליטה המלאה בכספים המיועדים היתה של התובע, ומעולם לא עברה לבני הזוג. אמת, כל בקשות בני הזוג להעברת כספים נענו. ברם, עובדה זו איננה מעידה על בעלות של בני הזוג בחשבון, ולו מן הטעם הפשוט – כאשר חפצו בני הזוג לקבל כספים הם נאלצו לבקשם, ולא יכלו פשוט לקחתם". השופט הוסיף, כי גם הרישומים שניהל הבן הבכור מעידים שלא מדובר במתנה.
באשר לטענת הגרוש שהעברת כספים על שמו בלבד מעידה על מתנה שנתן לו התובע, השופט ציין כי מתנה בסכום כה גבוה חורגת מתחום המתנות הסבירות, עליהן חלה חזקת המתנה בין קרובים ולכן יש נטל הוכחה מוגבר על הטוען כי מדובר במתנה. בנוסף ציין כי מתנה בין חם לחתנו בלבד היא בלתי סבירה (להבדיל ממתנה לשני בני הזוג יחדיו).
לאור האמור, תביעת האב לעניין השבת הכספים שהועברו להשקעות על שם חתנו לשעבר התקבלה. בית המשפט חייב את הגרוש לשלם לאבי גרושתו את הסכום שנתבע – 50,076,000 שקל בתוספת הצמדה וריבית. עוד נקבע, כי פסק דין בנוגע להוצאות ושכר טרחת עו"ד יינתן בנפרד.
