עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה ונידון לשלושה מאסרי עולם ועוד 20 שנה, הגיש ערעור לבית משפט העליון בו הוא טוען: ההודאה הוצאה ממני באמצעות עינויים אסורים.
"נקודת המוצא של ערעור זה היא כי עינויים הם תועבה, כי הם מאפיינים מובהקים של משטרים אפלים, עינויים מרוקנים את המעונה מאנושיותו", כתבו סנגוריו בערעור, עורכי הדין אביגדור פלדמן ויהושע רזניק. "האיסור לענות בחקירה הוא מוחלט ומשותף לכל העמים בני התרבות".
עדיין לא נקבע מועד לדיון בערעור.
הפיגוע התרחש ב-31 יולי 2015. לפי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז מחודש אוקטובר 2019, בן אוליאל השליך על בית משפחת דוואבשה בקבוק תבערה וכתוצאה מהשריפה נספו ההורים ריהאם ובעד, ובנם התינוק עלי בן השנה וחצי. ילד נוסף, אחמד, בן ארבע, נפצע באורח קשה מכוויות.
בן אוליאל שפעל מתוך רצון לפגוע בערבים ממניעים גזעניים הודה ושחזר את המעשה המחריד. ההודאה נמסרה כשנחקר בידי השב"כ באמצעות מה שמכונה "אמצעים מיוחדים", דהיינו חקירה המלווה בהפעלת כוח לפי הנוהל של חקירת חשודים בפעילות טרור המהווים "פצצה מתקתקת", וניתן לחקור אותם תוך שימוש בלחץ פיזי.
לאחר שבן אוליאל כבר הודה הוא חזר בו וטען שההודאה נגבתה ממנו תוך הפעלת עינויים. שופטי בית משפט המחוזי, רות לורך, דבורה עטר וצבי דותן, אמנם פסלו את ההודאות שמסר בן אוליאל בעטיים של אותם "אמצעים", אך נתנו תוקף להודאות אחרות שנגבו ממנו "בדרכי נועם", כמה שעות מאוחר יותר.
בחודש ספטמבר 2020 גזרו עליו השופטים שלושה מאסרי עולם בחופף, ועוד 20 שנה מאחורי סורג ובריח. בנוסף נקבע שעליו לפצות את משפחת דוואבשה בסכום הקרוב למיליון שקל. השופטים ציינו את הפגיעה בביטחון המדינה, את המניע הגזעני של הרוצח ועברו הפלילי, והדגישו כי הנאשם לא נטל אחריות ולא הביע חרטה.
הקרקס של שב"כ
בכתב הערעור נטען שחוקרי שב"כ נהגו בנאשם בדומה למאלפי חיות בקרקס. "לשירות הביטחון הכללי היסטוריה מוכתמת של שימוש בעינויים, המלווה בהכחשה ועדויות שקריות בבתי משפט צבאיים ואזרחיים וכן בבית המשפט העליון", כתבו עורכי הדין, ושילבו דוגמאות ציניות מתיקים ודיונים בסוגיית האמנה הבינלאומית נגד עינויים שישראל חתומה עליה, הגם שחוקרי שב"כ נוקטים בהם לאורך השנים. "האירועים שהתרחשו בחקירה מלמדים כי מחוג השעון השלים סיבוב שלם ואולי אף יותר, חזרנו אל התרת העינויים בתירוצים כאלה ואחרים, הגנת 'הצורך', השקרית, החליפה את השקר.
"לא קשה לראות, חוקרי שב"כ מנוסים, רופאים, פיזיולוגים, פסיכולוגים יושבים לשולחן השרטוטים ומתכננים את העינויים, 'אולי אפשר להאריך את הכריעה המפוקקת את המפרקים בעוד עשר דקות?', שואל החוקר המנוסה, והרופא משיב כי הארכת משך הכריעה עלולה לגרום לקרע ברצועת הסחוס, 'ואנחנו הרי לא רוצים להשאיר את אותות העינויים על גוף.
"המדינה שחסתה את התיאור המלא של העינויים מעיני הסנגוריה, בטענה כי זו שיטת חקירה, הקבועה בכללי השב"כ, לא שמעה מה אומר פיה – זו שיטת חקירה!… כוחם של עינויים צפון בכך שאין לצפות אותם מראש, שלא יידע הנחקר כי מלאה סאת העינויים ועל כן הוא יכול להמשיך למלא פיו מים כי לא יארע לו רע יותר".
בהקשר זה מציינים הסנגורים בערעור, כי השב"כ לא הכחיש את השימוש בעינויים בחקירה אבל בתוכנית "עובדה" נחשף כי חוקרי השב"כ זימנו ישיבה מיוחדת עם היועץ המשפטי לממשלה כדי להציג את כוונתם להעלות את רף הפעלת הכוח בחקירה זו.
עורכי הדין מדגישים כי אין ראיות פורנזיות בתיק, "לא טביעת נעל, לא דנ"א, לא סיב של בד, לא טביעת צמיג… אלא ששב"כ באופן מסורתי לא חובב סימנים פורנזיים, את כישוריו הוא מפגין בחקירות פרונטאליות ובאמצעים המשמשים אותו בחקירות אלה… הנחקרים מודים מי במוקדם ומי במאוחר לאחר שהוא מתעורר מן העילפון".
לגבי ההרשעה טוענים הסנגורים, כי "בית המשפט מצא דרך ביניים משונה בה הצליח לאחוז את החבל בשני קצותיו, פסל הודאות שניתנו תחת עינויים 'חקירות צורך'… וקיבל את ההודאות שניתנו החל מ-36 שעות לאחר חקירת הצורך הראשונה, מבלי לפרט או להסביר בדיוק מה יום מיומיים… בית המשפט הסתמך על התבוננות חובבנית בתיעודים ויזואליים של חקירות והסיק על פיהן כי שפת גופו של המערער מעידה כי הוא פועל מרצונו הטוב והחופשי".
החוקר מיגל
בהקשר זה מתייחסים המערערים לחוקר מיגל שבפניו התוודה בן אוליאל. "בית המשפט קבע כי ההודאה לחוקר השב"כ הייתה מרצונו הטוב והחופשי, כי מיגל הוא חוקר מתוחכם שמצא מסילות לנפשו של המערער. בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי הנאשם מסר הודאה דווקא לחוקר מיגל ולא לשוטרים (שעינו אותו), כי ראה בו את האחראי לחקירתו בעינויים וחשש שאם יעמוד במריו יופעלו העינויים נגדו שוב.
"ההסבר שנתן בית המשפט לרצונו החופשי, כתולדת היחסים המיוחדים שנוצרו עם מיגל מקומם ביותר, ומהווה עידוד לחקירה בעינויים".
את השחזור מגדירים הסנגורים כ"ניסוי אנתרופולוגי… כל המתבונן בו רואה כי בנסיעה אל זירת העבירה נראה הנחקר כצל אדם, מכונס בעצמו, מרוקן מרגש ומחשבה, לא יוצר קשר עין עם הנוסעים האחרים… במהלך השחזור הוא מובל על ידי שוטר האוחז בחוזקה בידו".
לפי הערעור, בית משפט המחוזי לא התייחס לסוגיות מרכזיות בתחום: האם החקירות בהן הופעלו "אמצעים מיוחדים" היו חקירות בעינויים, האם היה צורך מיוחד לשימוש בעינויים, האם הגנת הצורך המיוחד יכולה לשמש מקור חוקי לחקירות בעינויים חרף הפגיעה החוקתית, והאם חקירה בעינויים מצדיקה פסילה חוקתית של תוצרי חקירה?
"המחזיקים במערער מתחלקים לשומרים ולמאלפים", תיארו הסנגורים בערעור את החקירה והמשפט. "אנשי שרות הביטחון הם המאלפים שהצליחו באמצעים לא אנושיים להביא את המערער לאמץ הודאה, לרכב על אופניים, לרקוד על פי נגינת החליל, לקפוץ דרך מעגל של אש, כי המאלף הראשי מיגל, שבית המשפט תאר את היחסים בינו לבין המערער כיחסים מיוחדים, כמי שנוצר קשר טוב בינו ובין המערער, לא מסיר עינו ממנו, ודי במבט מצליף אחד כדי שיבצע המערער את התרגילים המשעשעים שלימדו אותו מאלפיו בעזרת מכות של שוט, כוויות אש ושאר האמצעים המשמשים מאלפי חיות קרקס להכניע את רצונם של קופים, דובים ואפילו עכברים".
עו"ד פלדמן, המייצג לא מעט פלסטינים אשר הואשמו בטרור ונחקרו תחת עינויים, מבקש מבית המשפט העליון לקבוע שהודאותיו של בן אוליאל נגבו תחת לחץ אסור ומכיוון שכך, ומאחר שאין ראיות פורנזיות, יש לזכות אותו מביצוע מעשי הרצח.
קבוצת המרד
לאורך משפטו של בן אוליאל ולאחר ההרשעה ארגוני ימין ושורה של רבנים התייצבו לצידו וטענו שלא נערך לו משפט צדק. עמותת 'חוננו' אף גייסה למענו כספים.
מלבד בן אוליאל הועמד לדין בפרשה קטין שהואשם תחילה בתכנון הרצח יחד עמו, ובחברות בארגון טרור יחד עם שניים נוספים. התביעה טענה שהמניע העיקרי היה רצון לנקום את מותו של חברם מלאכי רוזנפלד בידי אנשי חאמס. השב"כ טען שהמעורבים היו חלק מ"קבוצת המרד", התארגנות ימנית קיצונית שיזמה פעולות אלימות נגד פלסטינים במטרה להצית מלחמה בין העמים, להפיל את הממשלה ולכונן ממלכה לפי חוקי ההלכה.
אחרי שהודאת הנער נפסלה נחתם הסדר טיעון בינו לפרקליטות ובעקבותיו הוא הורשע רק בתכנון פשע ממניע גזעני והוטלו עליו שלוש וחצי שנות מאסר. שני הנערים האחרים שהואשמו בהצתת כנסיית דורמציון בירושלים זוכו לאחר שנחשף כי ההודאה חולצה מאחד מהם באמצעות תרגיל חקירה בעייתי בכלא עכו.
בינתיים: בית המשפט דחה את עתירת בן אוליאל לעבור לכלא אחר
בשולי הדברים ניתן לציין כי השופט שלמה פרידלנדר מבית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה עתירה שהגיש בן אוליאל לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בה ביקש להעבירו למתקן כליאה באזור המרכז. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד ימימה אברמוביץ' כבר בדצמבר אשתקד, אז הבית המשפט ביקש משב"ס לבחון שוב את בקשתו של האסיר.
בדיון שהתקיים השבוע טענה עו"ד אברמוביץ' כי מדובר באסיר שאינו מורשה לשוחח בטלפון, ולפיכך כל התייעצות שלו עם עורכי דינו מחויבת במפגש, כך שהוא צריך להיות כלוא בכלא הקרוב למיקום משרדיהם של סנגוריו, עורכי הדין פלדמן ורזניק. לטענת עו"ד אברמוביץ', בימים אלה זקוק האסיר לייעוץ משפטי רב יותר והכנה לדיונים בערעור שהוגש בעניינו. זאת ועוד, היא הוסיפה כי סנגוריו של האסיר בקבוצת סיכון, ולפיכך יש להתחשב בכך בעת ששב"ס משבץ את האסיר.
נציג שב"ס בדיון התנגד כמובן, וטען כי לא ניתן להתחשב בכל אסיר לפי מיקומם של סנגוריו. לטענת שב"ס, במיקומו של האסיר אין משום פגיעה בתנאי השירות המשפטי שהאסיר מקבל.
השופט פרידלנדר החליט כאמור (8 מרס) לדחות את העתירה, אולם בהחלטתו הוא ציין בין היתר כי בניגוד לעמדת שב"ס, "אין מדובר רק בנוחות של עורכי הדין אלא בהכרה מציאותית בהשלכות של מכלול הנסיבות על זמינות הייצוג". זכות הייצוג היא זכות ייסוד, הוסיף השופט, וביקש משב"ס להתייחס לבחון "בלב פתוח ובנפש חפצה" את בקשת האסיר ולנסות למצוא פתרון שיקל על קבלת השירות המשפטי לו הוא זקוק.
התכוונת המחבל… רק מזכיר לכם שזה היה על רקע לאומני