בית המשפט העליון ביטל את הנוהל המשטרתי המחייב אזרח להציג תעודת זהות ולהזדהות, לפי דרישת שוטר, גם אם אין חשד כלשהו לביצוע עבירה (25 ינואר).
שורת ארגונים חברתיים – עמותת טבקה- צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה, האגודה לזכויות האזרח, הוועד נגד עינויים ולשכת עורכי הדין – עתרו בדרישה לביטול נוהל ההזדהות והכפפתו לקיום חשד סביר, לפי חוק המעצרים – כאשר יש חשד שבוצעה עבירה או כדי למנוע ביצוע עבירה.
העותרים טענו כי הדרישה להזדהות מיושמת פעמים רבות תוך אפליה גזעית – והתעמרות באוכלוסיות מיעוטים, כגון יוצאי אתיופיה, ערבים, מתנחלים וחרדים. במקרים רבים הדרישה להזדהות אינה מסתכמת בבדיקת תעודת זהות, אלא כוללת פעולות נוספות כגון תשאול והצלבת פרטים במסוף המשטרתי.
האבסורד הוא כי הנוהל הנוכחי, נגדו הוגשה העתירה, נקבע דווקא לאחר דוח ועדת פלמור "למיגור תופעת הגזענות נגד יוצאי אתיופיה". בדוח, הוועדה בראשות מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר אמי פלמור קבעה: "קיים חשש שהסמכות לדרוש הזדהות מופעלת כיום באופן סלקטיבי", ו"מספר לא מבוטל של אירועים אלימים, ראשיתם בדרישה מטעם השוטרים להזדהות, כאשר על פניו לא היה טעם מוברר לדרישה זו". הוועדה דרשה כי המשטרה תקבע נהלים ברורים ל"יישום שוויוני" של הסמכות.
כדרכה, משטרת ישראל פירשה את דרישת ה"שוויוניות" – כהחמרה עם כולם. בנוהל המשטרתי נקבע כי דרישת שוטר להזדהות מותנית בקיומה של "עילה סבירה", ולאו דווקא ב"חשד לעבירה". משטרת ישראל והיועמ"ש טענו כי דרישה להזדהות היא "כלי פיקוח חיוני לביצוע תפקידו של השוטר", ונדרש במצבים שונים כגון בקרה במחסום, קיומו של אירוע פלילי במקום סמוך, "יצירת מגע" עם מי שהתנהגותו נראית כחריגה, ולקיום הרתעה. בדיקת תעודות זהות, נטען, "יכולה להועיל גם בהקשר הביטחוני באזורים בעלי רגישות ביטחונית גבוהה".
עורכי הדין אייל אבולפיה, אן סוצ'יו, וכן דוד פורר ואורית צגאי מטעם לשכת עורכי הדין, טענו כי בפועל, הסמכות מיושמת על ידי שוטרים באופן שרירותי על פי "פרופיילינג", כאמור בהתאם למוצא אתני-תרבותי.
נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, ועמיתיה השופטים חנן מלצר ואלכס שטיין, קיבלו את העתירות. הנשיאה חיות כתבה: "הדרישה כי אדם יזדהה בפני שוטר באמצעות תעודת זהות, עשויה להוביל לפגיעה ממשית בזכות לכבוד האדם. פגיעה זו מתבטאת בכך שפניית גורם אכיפת חוק לאדם המצוי ברשות הרבים והחשוף לעיני עוברי אורח, מלווה בתיוגו של אדם כחשוד בביצוע מעשה עבירה. בנסיבות שבהן בפני אותו אדם אף לא הוצג טעם מוברר שבעטיו הופעלה הסמכות, עשוי להתעורר חשש כי הסמכות הופעלה באופן שרירותי. על מנת להימנע מתיוגם של אנשים כחשודים בלא סיבה, יש לעשות שימוש בסמכות רק באותם מקרים שבהם… מתעורר צורך ספציפי לברר אם האדם הוא בעל תעודת זהות או צורך לברר מידע לגביו שקיים בתעודת הזהות".
השופטת חיות סבורה כי אכן – לשם משימות משטרתיות (לדוגמה מחסום או ביקורת), ניתן לדרוש מאזרח תעודת זהות ללא "חשד סביר" – בדיוק כפי שסמכות העיכוב בחוק המעצרים אינה מחייבת "חשד סביר", ובלבד שמדובר בפעולה משטרתית לגביה הדינים הקנו סמכות מפורשת לחפש במקום, בכלים, או על גופו של אדם, או לדרוש ממנו הצגת מסמכים.
יחד עם זאת קובעת הנשיאה חיות כי כאשר אין חשד סביר לביצוע עבירה – חוק נשיאת תעודת זהות כשלעצמו מאפשר לשוטרים לדרוש הזדהות בלבד, ואינו מסמיך אותם לבצע פעולות שיטור נוספות כמו תשאול ובדיקת פרטים במסוף.
"הדרישה כי אדם יזדהה בפני שוטר באמצעות תעודת זהות עשויה להוביל לפגיעה ממשית בכבוד האדם", כתבה הנשיאה חיות, אך "פעולות השיטור הנוספות מעצימות את הפגיעה. פעולות אלה – אפילו אם הן תחומות לפרק זמן של עשרים דקות, בהתאם לאמור בנוהל, יכולות להגביל באופן ממשי את חופש התנועה של הפרט. פעולות שיטור אלו טומנות בחובן מימד נוסף של השפלה… המחזק את תיוגו של אותו הפרט כמי שחשוד בביצוע עבירה או מעשה פסול אחר".
לדברי השופטת חיות, "עצם העובדה שסמכות כזו או אחרת עשויה לסייע למשטרה בשמירה על הסדר הציבורי, אין בה כדי להצדיק את השימוש בה… העובדה כי הפרשנות שבה דוגלים המשיבים עשויה להקל על המשטרה בעת ביצוע תפקידיה, אין בה כדי להצדיק אימוץ פרשנות רחבה שאותה ביקשו המשיבים לצקת לסמכות הקבועה בחוק תעודת זהות. פרשנות כזו מובילה לפגיעה בשורה של זכויות יסוד – ובכלל זה הזכות לחופש תנועה, הזכות לכבוד האדם והזכות לפרטיות – המצויות במדרג נורמטיבי גבוה מזה של האינטרס בסדר ציבורי".
לסיכום קובעת הנשיאה, כי "הקריטריונים שנקבעו בנוהל המשטרתי אינם עולים בקנה אחד עם פרשנותו הראויה של סעיף 2 לחוק תעודת זהות ועם תכליתו. הנוהל המשטרתי הקיים יבוטל בתוך תשעים ימים, והמשטרה תגבש נוהל חדש התואם את הפרשנות המפורטת".
השופט שטיין, בדעת מיעוט, היה אף רדיקלי יותר: לדעתו, חוק נשיאת תעודת זהות אינו מקים לשוטר סמכות דרישה להזדהות. "קבע מחוקקנו כי סמכותו של שוטר לדרוש מאזרח כי הלה יציג בפניו את תעודת זהותו היא סמכות אשר נלווית להליך של עיכוב, ואינה קיימת כסמכות עצמאית", כתב השופט שטיין, "העותרים והמשיבים טענו בנוגע למהותה של זכות האזרח שלא להציג תעודת זהות לשוטר כאשר זה איננו מוסמך לדרוש את הצגתה. היעדר חובה שבדין, משמעה חסינות מפעולות של אנשי שררה וחירות שלא להיות מוטרד על ידיהם בשום דרך".
עו"ד אבולפיה שייצג את עמותת "טבקה" מסביר: "פסק הדין קובע ששוטר אינו יכול להקל ראש בפנייה לאדם, בשל סיבה של מה בכך. דרישת ת"ז היא כעיכוב, לכל דבר ועניין, והשוטר חייב לומר את הסיבה שבגללה הוא דורש תעודת זהות". סיטואציות רלוונטיות, לדוגמה, לפי עו"ד אבולפיה: שוטר המבקש ת"ז כדי לדעת האם אדם הוא מסתנן או אזרח, בקשת ת"ז כדי לזהות האם מי שקנה אלכוהול הוא קטין.
עורכי הדין אבולפיה וסוצ'יו מסרו: "בית המשפט הבהיר למשטרה באופן ברור כי האופן שבו שוטרים פועלים מזה עשרות שנים הוא פסול. החוק לא מקנה לשוטרים סמכות לדרוש מאדם להזדהות באופן גורף ונרחב כפי שמבוצע על ידם כיום. במיוחד מברכים העותרים על הקביעה של בית המשפט כי בדיקת פרטיו של אדם במסוף המשטרתי ובמיוחד עברו הפלילי אסורה אלא אם קיים חשד סביר לביצוע עבירה. פסק הדין הוא בשורה אדירה לאוכלוסיות המוחלשות בישראל – ערבים, מזרחים ויוצאי אתיופיה – שסבלו מזה שנים מהפרקטיקה המשפילה הזו".
