בטרם הלך לעולמו, החליט קשיש כבן 84 להוריש בצוואתו את כל רכושו וממונו למטפלת אשר מונתה לו מטעם הביטוח הלאומי ולבעלה. לימים, הגיש בנו של המנוח התנגדות למימוש הצוואה, בטענה שנחתמה שבוע ימים בלבד טרם נפטר האב.
לדבריו, לא הייתה סיבה שהאב ינשל אותו כבן יחיד, כמו גם את נכדיו האהובים. עוד טען הבן, כי המטפלת ובעלה הפעילו על המנוח השפעה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצבו הקוגניטיבי, ניתקו את התקשורת שלו עם העולם החיצון, הרחיקו אותו מהקהילה ובודדו אותו עד שנותר כלוא בביתו ותלוי בחסדיהם. הבן הדגיש, כי אסור למטפלות להתערב בעניינים כספיים של המטופלים, אולם המטפלת החתימה את המנוח על ייפוי כוח בחשבונות הבנק שלו לטובת בעלה, ויחד רוקנו השניים את חשבונות הבנק שלו, עוד בחייו. לגרסת הבן, לאחר שחתם אביו הקשיש על הצוואה לטובתם, הם גרמו למותו באמצעות מתן מינון תרופות מוגבר ותוך ניצול העובדה שבנו מתגורר בחו"ל, ולא יכול היה לדאוג לביצוע חקירת מוות.
מנגד, טענו המטפלת ובעלה כי בין המנוח ובינם התפתחה מערכת יחסים משפחתית וחמה, וכי לא היה שום קשר בין הבן ובין אביו. בני הזוג טענו כי הבן המתגורר דרך קבע בחו"ל לא ביקר את אביו למעלה מעשור ואף לא הגיע לארץ להלוויה. לדבריהם, המנוח היה צלול ודעתן ונהג להתקלח לבד ולאכול בעצמו. עוד טענו, כי לא נטלו חלק בעריכת הצוואה, הם אינם מכירים את עורך הדין אשר ערך את הצוואה וכלל לא ידעו שהמנוח ערך מסמך משפטי שכזה עד לאחר הפטירה.
כחיזוק לעמדתם של בני הזוג, העיד עורך הדין שערך את הצוואה וסיפר כי המנוח היה כשיר כל העת. לדבריו, האחרון הבהיר נחרצות את רצונו שלא להוריש למתנגד דבר, אלא רק למטפלת ולבעלה, כאשר על רצונו זה חזר באופן עקבי בהזדמנויות שונות.
השופטת איריס ארבל-אסל לא התעלמה מכך שבגרסתם של המטפלת ובעלה היו מספר נקודות המעוררות קושי. וכך למשל, כל אחד מהם תיאר את מידת המוגבלות הגופנית של המנוח באופן שונה. תהיה נוספת נגעה לאופן בו המנוח יכול היה להשיג את מספר תעודת הזהות של השניים, לצורך רישום בצוואה.
חרף האמור, קבעה השופטת ארבל-אסל בפסק הדין שפורסם לאחרונה, כי יש לקיים את צוואת המנוח. "אין די בכל אלה על מנת להטות את כף המאזניים ולהוכיח השפעה בלתי הוגנת, בפרט בשים לב לעדותו של עורך הצוואה, עדותה של אשתו של הבן אשר הודתה כי הוא לא ביקר את אביו משך למעלה מעשור", לשון פסיקת השופטת.
בדבריה הדגישה השופטת גם את העובדות שהבן לא מצא לנכון לעתור למינוי מומחה רפואי בעניינו של אביו, להיעדר עדים מטעמו של המתנגד בדבר ניתוק של המנוח מסביבתו על ידי המבקשים והיעדר מסמכים רפואיים המקימים תשתית מספקת בדבר קשייו הרפואיים של המנוח.
נוכח האמור, נקבע שהבן לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת או כל עילה אחרת, בגינה יש להורות על ביטול הצוואה. מלבד דחיית בקשתו, נפסקו נגד הבן הוצאות בסך 30 אלף שקלים לטובת המטפלת ובעלה.
זה המקום לציין ולהזכיר, כי לפני שנתיים, בעיצומו של הקרב המשפטי בין הבן ובין בני הסוג, פורסם הסיפור בחדשות ערוץ 12. אולם כתבת התחקירים, אדוה דדון, הציגה את הפרשה כהונאה שביצעה המטפלת כדי לגזול את כספיו של הקשיש. דדון פרסמה את הכתבה תחת הכותרת "עוקץ הקשישים: מטפלים חסרי בושה".
במהלך הכתבה עימתה הכתבת את המטפלת עם הטענות כי ניצלה את מצבו הקוגנטיבי של הקשיש. המטפלת השיבה לה: "אני לא לקחתי, אני קיבלתי. יש הבדל בין לקחת ובין ולקבל. הוא היה יותר צלול ממני וממך".
עו"ד משה אוסדיטשר, המייצג את המטפלת, מסר בתגובה לקביעת בית המשפט: "אין ספק שפסק הדין ראוי נכון וצודק. זכותו של כל אדם לדאוג לעזבונו, ואם בנו זנח אותו במשך שנים רבות, ודאי זכותו להחליט למי הוא רוצה לתת את הכספים.
לכן כל הניסיון להשמיץ את התובעת השמצות חסרות רסן, לרבות בתקשורת, ראויים לכל גינוי. לא בכדי בית המשפט נתן את דעתו על כך, ואכן קיים את הצוואה".
עו"ד ארנית זוננברג, המייצגת את בנו של הקשיש, מסרה: "נכנסתי לייצג בתיק זה לאחר ייצוג של עורכת דין אחרת. הגעתי לתיק ישירות לשלב הסופי, כך שלא יכולתי לפקח על הגשת הראיות מצד מרשי. אציין עוד כי
בימים אלו הוגש מטעם מרשי ובאמצעותי ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת אסל".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
