הדוח השנתי של הסנגוריה הציבורית שהוגש לשר המשפטים קורא להקל בנטל החובות הרובץ על אסירים וכתפי נאשמים בפלילים בכלל. הסנגוריה הציבורית מצטטת מהרשות לשיקום האסיר (רש"א), כי חובות כספיים מהווים את אחד הקשיים המרכזיים של האסיר המשוחרר, והם הגורם מספר אחת לעבריינות חוזרת.
הסנגוריה מדגישה כי ההליך הפלילי נחווה באופן שונה עבור חשודים, נאשמים ונידונים ללא אמצעים לעומת אלה "שיש להם". כך החל מנקודת ההתחלה, כאשר ביחס לחלק מהעבירות, למשל עבירות מס, ניתן באמצעות תשלום כספי להימלט מאימת ההליך הפלילי ולעבור למסלול מקל של כופר, קנס מינהלי או אכיפה מינהלית.
הפגיעה בחסרי האמצעים שזורה לכל אורך ההליכים: כך חשודים ונאשמים עניים, עלולים למצוא עצמם במעצר אם לא יצליחו לגייס את סכום הפיקדון לצורך שחרור בערובה.
אסירים שפוטים עניים שלא ישלמו את חובות הקנס, עלולים למצוא עצמם מרצים מאסר נוסף חלף-קנס. אסירים עניים עלולים לא לצאת לחופשות, לא להשתלב בתוכניות שיקום ולא להשתחרר בשחרור מוקדם, משום שאין ביכולתם לשלם את חובותיהם הכספיים על פי גזר הדין. בנוסף, ההליך הפלילי מהווה בפני עצמו גורם משמעותי לחובות. כמובן שמשבר הקורונה החמיר תופעות אלה.
בחודש שעבר פנה הסנגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, במכתב למשנה ליועמ"ש שלמה (מומי) למברגר, וקרא להורות על ביטול האפשרות להטיל מאסר חלף קנס. מדי שנה ניתנים כ-30 אלף גזרי דין הכוללים הוראת מאסר חלף קנס (במקרה שהאסיר לא יעמוד בתשלום הנלווה לעונש) וכ-3,000 פקודות מאסר חלף קנס מונפקות מדי שנה, מהן מופעלות מאות. ב-15 אחוז מהמקרים מדובר במאסר חלף קנס שנע בין חודשיים לשנה. אוכלוסיות חלשות הן הנפגעות העיקריות, וביניהן חייבים פושטי רגל ואנשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות. כ-80 אחוז מהמאסרים חלף קנס המופעלים בישראל הם בגין חוב שלא עולה על 5,000 שקל.
גם כלי הפיצוי הפלילי רחב ונפוץ בגזרי דין. במרבית מדינות המערב הוקמה קרן תגמולים לפיצוי נפגעי עבירה, מתוך תפישה כי למדינה אחריות לאזרחיה אשר נפגעו מביצוע עבירות פליליות, וישראל היא אחת המדינות המערביות הבודדות שבהן אין תוכנית שכזאת, והנטל מוטל על אסירים שמרביתם שפוטים לתקופות ארוכות, ובאים ממעמד סוציו-אקונומי מוחלש.
נתון מרכזי הפוגע בשיקום הוא הריביות הדרקוניות על חובות פליליים. על פי חוק העונשין, קנס למדינה שלא שולם במועדו, יגדל באופן מיידי ב-50 אחוז, ובמשך כל חצי שנה נוספת תתווסף ריבית של חמישה אחוזים. כך למעשה, בתוך שלוש שנים וחצי החוב המקורי מוכפל. הריביות הגבוהות מקשות על תשלום החובות ומעמידות את הנידונים בסכנת מאסר בגין אי-תשלום הקנס. הסנגוריה הציבורית קוראת להפחית משמעותית את שיעורן של הריביות ההיסטוריות, ולהתאימן למציאות הכלכלית הנוכחית.
בחודש ספטמבר 2019 נכנסה לתוקף רפורמה חברתית בדמות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. החוק קודם במטרה להביא לשיקומם הכלכלי של חייבים ושל נושיהם, ולאפשר לחייבים לפתוח דף חדש. קשה לחשוב על אוכלוסייה הזקוקה יותר לשיקום כלכלי מאשר אוכלוסיית עוברי החוק, אשר נתונה בסכנה חוזרת ליפול לאורח חיים עברייני. חרף זאת, חוק חדלות פירעון החדש מחריג חובות שמקורם בקנסות ופיצוי לנפגעי עבירה, ממרביתן המוחלט של ההקלות אותן הוא מציע, ובראשן ההפטר.
שיקומם של עוברי חוק ומניעת רצידיבזם הוא אינטרס ציבורי מובהק. הסנגוריה הציבורית קוראת איפוא לתיקון החוק, כך שיתאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת, לגביית חובות באופן מידתי. בפועל, גביית חובות פליליים בידי המרכז לגביית קנסות מעידה על יחס נוקשה. כך למשל, בדרך כלל לא מתאפשרת פריסת החוב לתשלומים רבים. בנוסף, המרכז לגביית קנסות ממעט לעשות שימוש בסמכותו לעריכת חקירת יכולת, וזאת בניגוד לחייבים אזרחיים שעוברים חקירות יכולת בהוצאה לפועל דרך קבע.
לצורך הגעה להסדר חוב, המרכז דורש תשלום ראשון בסך עשרות אלפי שקלים, גם כאשר החייב הוא אסיר דל אמצעים. בהיעדר הסדר, החייבים חשופים לגבייה חד-צדדית מצד המרכז, כאשר אמצעי הגבייה הנפוץ ביותר הוא הטלת עיקולים. בעניינם של אסירים התנהלות זו עלולה לעורר בעיות קשות: כאשר מדובר באסיר עובד, והעיקול מוטל על שכר העבודה שלו, הנמוך מלכתחילה, העיקול עלול לפגוע במוטיבציה של האסיר לעבוד, ולהביא לפגיעה בשיקומו; גם כאשר מדובר באסיר שאינו עובד, ומקור הכסף המצוי בחשבון הקנטינה שלו הוא בהפקדות שבוצעו על ידי אחרים עבורו, עיקול כספי החשבון עלול לגרום לפגיעה חמורה בזכותו של האסיר לקיום בכבוד. באמצעות הכסף בחשבון הקנטינה משלים האסיר רכישת מצרכי יסוד להם הוא נזקק ואשר אינם מסופקים על ידי שב"ס, ועיקול הכספים עלול לגרום למצוקה חמורה. יתר על כן, אסיר עני חשוף במיוחד לניצול בין כותלי הכלא.
מספרים מדברים
בשנת 2019 טיפלה הסנגוריה הציבורית בכ-31 אלף תיקים פליליים חדשים, ב-29 אלף הליכי מעצר ימים, 11 וחצי אלף תיקי מעצר עד תום הליכים, 2,500 הליכי ועדות שחרורים, ועוד.
מנתוני השנה החולפת עולה כי חל שיפור בשיעור העצורים הזוכים לקבל ייעוץ בידי סנגור לפני חקירתם במשטרה. שיעור ההודעות למשרדי הסנגוריה על עצורים המבקשים ייעוץ לפני חקירה עלה ל-62 אחוז, לעומת 56 אחוז בשנת 2018.
על אף השיפור, קרוב ל-40 אחוז מהעצורים המיוצגים על ידי הסנגוריה הציבורית עדיין אינם זוכים לממש את זכותם החוקית לייעוץ משפטי לפני חקירה, גם לאחר שנים ארוכות של פעילות מאומצת ולאחר שהצטברו מאות החלטות ביקורתיות של בתי המשפט בעניין זה נגד המשטרה. מנתוני הסנגוריה עולה כי קיימת אף שונוּת משמעותית בין המחוזות ובין תחנות ויחידות המשטרה, במידה בה הן מפרות את זכויותיהם הבסיסיות של נחקרים: בעוד ששיעור היידוע לפני חקירה במחוז תל אביב עמד בשנת 2019 על 72 אחוז, במחוז צפון (היכן שיש אוכלוסיית מיעוטים ניכרת) עמד שיעור זה על 47 אחוז בלבד.
במהלך השנה החולפת טופלו על ידי הסנגוריה הציבורית 217 תלונות למח"ש. מתוכן נגנזו על ידי מח"ש 168 תלונות. 149 תלונות נגנזו ללא חקירה (לעתים לאחר בירור ראשוני). בשתי תלונות בלבד התקיימה חקירה שבסיומה הוחלט להעמיד את השוטרים לדין משמעתי, ואף לא תלונה אחת הסתיימה בהעמדה לדין פלילי.
בשנת 2019 ניתן גזר דין בכתב אישום אחד שהוגש כנגד שוטר, בעקבות תלונה של הסנגוריה הציבורית. במקרה זה, הוחלט להעמיד לדין לוחם יס"מ, אשר בעט בראשו של חשוד בתחנת משטרה. בנוסף, השוטר הסתיר מצלמת אבטחה שפעלה במקום כדי למנוע את תיעוד מעשיו. השוטר הודה והורשע בתקיפה ושיבוש מהלכי משפט. במסגרת גזר הדין, בית המשפט התחשב בכך שהאירוע הביא לקטיעת שירותו של השוטר שנאלץ להתפטר מהמשטרה בעקבות המקרה, וגזר עליו עבודות של"צ בלבד לצד מאסר על תנאי ופיקוח קצין מבחן.
ביולי האחרון פנה הסנגור הארצי למ"מ המפכ"ל והיועמ"ש, בדרישה לקבוע בהנחיות המשטרה כי תיעוד פעילות משטרתית במרחב הציבורי היא זכות אזרחית בסיסית, ואין סמכות חוקית לשוטרים לאיים על אזרחים המתעדים ולהחרים את מכשירי הטלפון שלהם. "לצד תיעוד פעולות המשטרה באמצעות מערך מצלמות הגוף של השוטרים… ניכרת מודעות רבה של אזרחים לזכותם לתעד אירועים המתרחשים במרחב הציבורי", כתב ספיר, "בכלל זה אירועי שיטור ומפגשי שוטר-אזרח המתרחשים במקומות ציבוריים החשופים לקהל. אזרחים רבים שנקלעים לאירועים אלה נוהגים לתעד את התרחשותם, במיוחד במקרים בהם הם סבורים כי השוטרים מתנהלים באופן פסול או מפעילים את סמכויות השיטור שלא כדין. פעמים רבות מגיבים השוטרים בדרישה לחדול מלתעד את האירועים ובמקרים מסוימים השוטרים אף מבקשים לעכב את האזרחים וליטול מידם את המכשיר. יש לחדד כי לא קיימת כל סמכות חוקית לדרוש מהאזרח להשמיד את התיעוד; כי חל איסור מפורש לערוך חיפוש בטלפון הנייד במעמד זה; וכי אין לתפוס את המכשיר הנייד או לאיים בתפיסתו".
משטרת ישראל הבהירה במענה כי "השוטרים מתודרכים לאפשר לכל אדם לתעד את פעילותם במרחב הציבורי, ככל שאין במעשה התיעוד הפרעה או הכשלת שוטר במילוי תפקידו וככל שאין בו כדי לפגוע בפרטיותו של אדם בניגוד לחוק".
לדברי ספיר, הסנגוריה הציבורית עוקבת בדאגה אחר הדחיות ביישום פסק הדין בו בג"ץ הורה למדינה להבטיח שטח מחיה של 4.5 מ"ר לכל אסיר. בהחלטה שניתנה ב-30 באפריל איפשר בג"ץ דחייה נוספת בתאריך היעד, נוכח בקשת המדינה ומשבר הקורונה, "עד החלטה אחרת". לגישת הסנגוריה הציבורית "חובה לנקוט בצעדים דחופים כדי להבטיח עמידה באמת מידה זו. כך, קשה להשלים עם כך שדווקא בתקופה זו, מנגנון השחרור המנהלי נפסק לחודשים ארוכים, ורק לאחרונה חודש באופן חלקי ביותר".
הסיבה להפסקת השחרורים המנהליים היתה שמצבת הכלואים בפועל בבתי הסוהר ירדה אל מתחת לתקן הכליאה הקבוע בחוק (תקן העומד באופן שרירותי על 14 אלף מקומות כליאה נכון להיום).
ספיר פנה לשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, בבקשה לפעול באופן מיידי לקביעת תקן כליאה עדכני לשירות בתי הסוהר, שיהיה בהלימה לפסיקת בג"ץ. לדברי ספיר, יש לבסס את התקן על חישוב שטח המחיה שקבע בג"ץ – כך שיאפשר את המשך הפעלתו הרציפה של מנגנון השחרור המנהלי, שהוא אחד האמצעים המרכזיים שמופעלים כדי להתמודד עם בעיית הצפיפות בבתי הסוהר.
