בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור על סמכותו לדון בסוגיית רכוש

בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור של אישה שביקשה לקבוע כי סוגיית הרכוש תידון בבית המשפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. הרכב של שלושה דיינים בבית הדין הגדול אף חייב את האישה ב-10,000 שקל הוצאות (30 אוגוסט).
בישראל יש סמכות לשתי ערכאות – דתית ואזרחית – לדון ברכוש במסגרת הליכי גירושין. כתוצאה מכך נוצר "מרוץ סמכויות", המאפשר לצד שיקדים את השני לקבוע היכן תידון הסוגיה. בסיפור שלפנינו, הבעל הקדים את אשתו והגיש לבית הדין תביעת גירושין, אליה כרך בין היתר גם את ענייני הרכוש.
האישה ביקשה לדחות את תביעת הבעל לגירושין בטענה שאינה כנה וכי סוגיית הרכוש נתונה בלעדית לבית המשפט לענייני משפחה. זאת לטענתה מאחר שעל מנת לברר את הסוגיה הרכושית נדרש לצרף צד שלישי. לפיכך היא הגישה תביעת רכוש לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, תוך שהסתירה מבית המשפט את תביעתו של הבעל, שכאמור הקדים אותה.
במקביל, אימה של האישה תבעה את בתה ואת חתנה בבית המשפט לענייני משפחה, שם דרשה לתת סעד הצהרתי על דירה השייכת לה.

הבעל ביקש מבית הדין לקבוע כי אין מקום לפקפק בכנות התביעה, וכי הסמכות לדון בגירושין היא בידי בית הדין הרבני. הבעל הוסיף כי ענייני הרכוש נכרכו בתביעתו המקורית לגירושין, שקדמה לתביעה הרכושית שהגישה האישה. בית הדין הרבני קיבל את טענות הבעל וקבע כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש מסורה לו.

האישה לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, שם חזרו פרקליטיה, עו"ד רונית זיסמן ועו"ד ארתור שני, על הטענות בדבר כנות התביעו שהגיש הבעל. לטענתם, הצדדים חיים בנפרד כבר שש שנים (בחדרים נפרדים), והעובדה שהבעל תבע רק כעת – מלמדת על חוסר כנות.

עורכי הדין זיסמן ושני הוסיפו כי העובדה שהבעל לא הציג בתביעת הגירושין כל עילה המצדיקה לכפות גט על אשתו, הופכת את התביעה ללא כנה. לדבריהם, כריכת הרכוש אינה כנה מאחר שהבעל לא פירט את כל הרכוש והשמיט את דירת חמותו, בעניינה יש לצדדים הסכם מכר. הם הוסיפו כי העובדה שהבעל כתב בתביעה כי דירת מגורים שקיבל בירושה ורשום על שמו ועל שם אמו תישאר רק בבעלותו – תוך חוסר רצון לשתף את האישה בנכס – מלמדת אף היא על חוסר כנות.

עו"ד דפנה לביא שמייצגת את הבעל ביקשה לדחות את הערעור והעלתה שורה של טענות.
בין היתר טענה כי השמטת רכוש כזה או אחר אינה הופכת את התביעה ללא כנה, שהרי בהתאם לפסיקה הרווחת – ניתן להשלים רשימת רכוש. עוד היא טענה, כי הן בתביעתו והן בדיון הבעל הביע נחישות להתגרש – הוכחה לכנותו. היא הוסיפה כי גם טענת הבעל כי יש לחלק את הרכוש באופן שדירת המגורים תישאר שלו – אינה מלמדת על חוסר כנות. לעניין עילות הגירושין טענה עו"ד לביא כי אלו פורטו בתביעת הגירושין, ביניהן סילוק האישה את הבעל מחדר השינה, קללות, הקנטות וחוסר כבוד כלפיו.
עו"ד לביא הוסיפה כי האישה אף השחירה את פני בעלה כשטענה כי הוא בוגד בה, מזניח אותה ועוד. באשר לתביעת החמות נטען כי מדובר בתביעה פיקטיבית שהוגשה בחוסר תום לב: "תביעת האם הוגשה לבית המשפט לאחר שהבעל הגיש תביעות בבית הדין הרבני. האישה, כנתבעת – איזה אינטרס יש לה שיתבע אותה אדם נוסף?", שאלה עו"ד לביא.

הדיינים – הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב צבי בן יעקב – קיבלו את טענות הבעל וקבעו כי תביעת הגירושין כנה, וכך גם תביעת הרכוש: "אין חולק שהבעל חפץ להתגרש מאשתו. משכך אין כל מקום לטעון שהתביעה לגירושין הינה כסות עיניים, ומטרתה היא הכריכה בלבד… אין מחלוקת שהצדדים חיים בפרוד מזה שש שנים. וכי זו אינה עילה לגירושין?".

כאמור, הדיינים החליטו פה אחד לדחות את הערעור ולהותיר את הקביעה כי הסמכות לדון בתביעת הרכוש של הצדדים נתונה לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה. באשר לתביעת החמות קבעו הדיינים: "לכל הטענה ל'איחוד דיונים' או אולי 'איחוד משפחות', לא רק שאין בסיס משפטי, אף בסיס פרקטי עובדתי אין לה. תביעת אמה של האשה כנגד הצדדים, יכולה לידון בבית המשפט, ותביעת הרכוש שבין הצדדים, צריכה לידון בהתאם לחוק, בבית הדין הרבני… תמו הזמנים שבהם ערכאה כזו או אחרת רצתה 'לתפוס סמכות'. חיים אנו בעידן אחר טוב ובריא יותר ביחסים שבין הערכאות, כאשר הן בית הדין והן בתי המשפט לא מנסים 'לתפוס סמכות'. בבחינת: 'שלי – שלי, שלך – שלך', והמתח שהיה בין הערכאות, שייך לנחלת העבר. ניכר בשנים האחרונות שתופעת מרוץ הסמכויות, שהיתה כה מרכזית לפני עשור ועשורים, כבר אינה אלא בשוליים. יש כבוד וכיבוד בין הערכאות. תופעה שיש לברך עליה".
"דא עקא", נכתב  בהחלטה, "כאשר הסמכות נתונה לבית הדין הרבני, אין הוא יכול להתנער ממנה. הזכות לדון היא גם חובה. וככל שהסמכות נתונה לבית הדין, אין הוא יכול לסלק עצמו מלדון בדבר הנתון לסמכותו, ועליו לקיים את חובתו ולדון בתביעה".

עו"ד לביא מסרה בתגובה: "אמירת בית הדין כי יש כבוד וכיבוד בין הערכאות אכן מיושמת בשטח, מניסיוני. גם במקרה זה בית המשפט לענייני משפחה (השופטת יוכבד גרינוולד) קיבל את בקשתי לעיכוב הליכים לאור החלטה של בית הדין הרבני האזורי כי הסמכות שלו וכל עוד יש ערעור תלוי ועומד בעניין הסמכות. כפי שהתרשם בית הדין הגדול, גם הבעל וגם האישה מעוניינים בחלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, ומשכך עמידתה הדווקנית של האישה על סמכות בית המשפט לענייני משפחה הביאה להליכים מיותרים, הטרדת שלוש ערכאות שיפוטיות, הוצאות למרשי ועיכוב הדיון לגופו של עניין במחלוקות המהותיות התלויות ועומדות בין הצדדים.
עו"ד שני שמייצג את האישה מסר בתגובה: "פסק הדין לא הותר לפרסום".
* עו"ד דפנה לביא היא מרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"