זהו סיפור על זוג צעירים בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, שאמנם התגוררו יחד, אך לא נישאו, לא הביאו ילדים לעולם ואפילו לא צברו רכוש משותף. למרות זאת מאבק שניהלו ביניהם הגיע עד לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב עקב מחלוקת באשר לכלבה שאימצו יחד בשנת 2014.
בני הזוג נפרדו בשנת 2016, בעת שהכלבה היתה רשומה על שניהם. לאחר הפרידה הכלבה שהתה דרך קבע אצל בת הזוג, ואצל בן הזוג בסופי שבוע ועד יום א' – סידור שהיה נוח לשני הצדדים. בשנת 2017 פנתה בת הזוג בבקשה לשינוי המרשם.
ביום בהיר אחד הודיעה בת הזוג לחברה לשעבר כי בכוונתה לנסוע ללמוד בחו"ל יחד עם הכלבה, ובאופן חד צדדי הפסיקה את הסידור. הקשר בין האקס לכלבה נותק, מה שהוביל את בן הזוג לפנות לבית המשפט לענייני משפחה באמצעות עו"ד אמיר קרביץ, בדרישה לחדש את הקשר עם הכלבה ולקבוע מה זכויותיו.
בתגובה טענה בת הזוג, באמצעות עורכי הדין לימור קרוכמל-שנידר וראובן מלאך, כי האקס שלה הסכים במפורש לכך שרק היא תהיה הבעלים של הכלבה. היא הוסיפה וטענה כי החבר לשעבר מאיים עליה ומטריד אותה. לטענתה, הוא עדיין מאוהב בה וכל מטרת ההליך המשפטי היא להשאירה בארץ.
כבר בראשית ההליך הורה השופט ארז שני לחדש את הקשר בין הבחור לכלבה, והציע לקיים התמחרות, אולם הבחורה סירבה. בסיום ההליך, השופט התרשם כי בין הצדדים יש הסכם מכללא (הסכם המשתמע מהתנהגות הצדדים, ד.ל) ודחה את טענת הבחורה לפיה היתה הסכמה שהכלבה שלה בלבד: "מהתנהגות הצדדים שנמשכה שנים נלמד בוודאות כי הם נהגו בכלבה שיתוף שבהנאה, שיתוף בדאגה לצרכים ושיתוף בהוצאות". עוד הביע השופט התרשמותו כי הבחורה בחרה לפרש את אמירות הבחור לנקוט אמצעים משפטיים כאיום, ואת "התנחמדותו" כלפיה במסרונים כהבעת אהבה: "אין אני יודע האם אהבתו העצומה של התובע לנתבעת קיימת באמת שמא היא קיימת במחשבתה של הנתבעת. מי יידע דרך גבר בעלמא? העובדה שהתובע שלח ריבוי מסרונים וגם קיבל ריבוי מסרונים, מעידה יותר לדעתי על אופיים של השניים מאשר על סיפור אהבה או 'חיזור גורלי'".
בפסק הדין (23 אוגוסט) קבע השופט כי הכלבה משותפת לצדדים וזמני השהות אותם קבע בית המשפט בהחלטת ביניים ימשיכו ויעמדו בתוקפם. "תפיסתה של הנתבעת ולפיה היא רשאית לומר לתובע 'ה… עשה את שלו, ה… יכול ללכת' אינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים, אינה עולה בקנה אחד עם זכויות הקניין בכלבה, היא אינה עולה גם בקנה אחד עם חובת ההגינות הקיימת ביחסים בין בני אדם", דברי השופט, שהוסיף וקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע, בסך 10,000 שקל, וכי היא אינה רשאית להוציא את הכלבה מגבולות ישראל ללא הסכמה מפורשת בכתב של הגבר.
עו"ד קרביץ שייצג את בן הזוג מסר בתגובה: "פסק הדין של כבוד השופט שני מעניק למרשי הן זכויות לקבל לרשותו את הכלבה במסגרת מעין 'הסדרי ראייה' וחלוקה של זמנים של הכלבה בין הצדדים, והן מעניק לו הכרה כבעלים במשותף של הכלבה. ייחודיות פסק הדין גם במישור בו ניתן צו ובו אסור להוציא את הכלבה מגבולות ישראל ללא הסכמת מרשי".
עו"ד קרוכמל-שנידר שייצגה את בת הזוג מסרה בתגובה: "מדובר בסוגיה סבוכה שמעולם לא נדונה בבית המשפט המחוזי בעבר. פסיקות בית משפט השלום בעניין סותרות ובאופן זה מנציחות ואקום משפטי. אנו סבורים שנפלו כמה טעויות קריטיות בפסק הדין, בפרט בנושא מעמדו המשפטי של הרישום במאגר השבבים, ומצפים לפסיקת בית המשפט המחוזי בערעור שיוגש".
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
