עיניים עצומות לרווחה

מאז ומתמיד הלינו העובדות והעובדים הסוציאלים על שכרם הזעום, על החשיפה לאלימות, על העבודה התובענית אל מול חוסר התגמול וההערכה אליהם.
אז היום אני אשים את הקלפים על השולחן, ולא אחסוך ביקורת מטרידה כלפי רבים באחד המקצועות בגופים המסוכנים והמדאיגים ביותר במדינת ישראל, תוך שאני מסייגת כי אין להכליל, שכן במסגרת תחום העיסוק שלי זכיתי להתנהל גם מול עובדות ועובדים סוציאלים בדמות מלאכים.

עם כל הכבוד לאמפתיה וההצדקה למאבק השכר שלכם, שבחרתם להוציא לפועל בזמן של משבר לאומי, בימים שהאזרחים זקוקים לשירותים סוציאליים יותר מתמיד, הגיע הזמן לעשות קצת סדר. שהרי דומה כי מאז ומעולם מישהו הסמיך אתכם לתפקיד סגנו של אלוהים מבלי שידענו, בסמכויות שנתנו לכם, באגו שניפחתם לעצמכם, באימה שאתם מטילים על הציבור במקום בו נדרשת בעיקר הבנה וחמלה.

קוראיי היקרים, האם אתם מכירים את ההגדרה של עו"ס לחוק נוער? עובדת סוציאלית שהוכשרה לטפל בקטינים ונוער בסיכון. לעו"ד לחוק הנוער יש סמכות לקבל אישור ממפקחיה להוציא קטין מביתו ללא צו של בית משפט, פשוט כך, להגיע מלווה בשוטר ללא צו ולנקוש לכם בדלת. עכשיו אתם יודעים.

עו"ס לחוק הנוער
לפני מספר שנים קיבלתי שיחת טלפון מחברה ביום שישי לקראת חצות. היא סיפרה בסערה שהשכנים שלה, בני זוג אשר רבו בינהם נחרדו לגלות כי ששת ילדיהם נלקחו על ידי רשויות הרווחה עוד בצהרי אותו יום השישי, ביניהם תינוקת יונקת בת ארבעה חודשים.
שישה ילדים שנתלשו מביתם מבלי להבין מה קרה, ללא בגד או תחתון או צעצוע, ללא פרידה מאמא ואבא. שישה קטינים שהצטלקו לכל ימי חייהם כי גברת צעירה אחת שהוסמכה כעו"ס לחוק נוער החליטה שלנוכח מריבות ההורים הנצים הכי נכון יהיה לזרוק שישה ילדים במשפחות קלט חירום ומרכזי חירום, והם פוזרו בכל רחבי הארץ.
מה היו החלופות אתם שואלים? העברת הקטינים לבני משפחה, הרחקת אחד ההורים בצו הגנה מהבית והמשפחה, אפילו צו אשפוז מפסיכיאטר מחוזי להורה אם יש חשש לאפיזודה נפשית.

חמישה ימים לאחר מכן, לאחר דיון סוער בבית המשפט לנוער השבתי את כל ששת הילדים בחזרה לחיק הוריהם. לא לפני שהעו"ס לחוק הנוער ננזפה על ידי כבוד בית המשפט על החיפזון ומיץ האומץ שהיא לגמה באותו הבוקר, וכמובן לא מבלי שאמרתי מה בדיוק אני חושבת על אותה גברת עו"ס לחוק הנוער.

עוד באותו הערב נסעתי לקלט החירום בירושלים כדי לאסוף חלק מילדי המשפחה, התלוותה אלי החברה שגייסה את שכר הטרחה באמצעות השכנים המטולטלים של בני הזוג האומללים. השכנים הטובים הרימו את המשפחה על הרגליים עם תרומות ותמיכה, לאחר שהבינו כי המריבה בין בני הזוג הייתה נוכח מצוקה כלכלית ודכאון לאחר לידה.
נשאלת השאלה האם זהו תפקידם של השכנים לאבחן מצוקות רגשיות וכלכליות, ולאן נעלם אגף התבונה והחמלה במחלקה החשובה של השירותים החברתיים בישראל?

משנה לשנה מורגשת היחלשות האמון המלא שבתי המשפט נותנים בעובדות ובעובדים הסוציאליים שממונים לשמש כזרוע הארוכה של החוק. אם בעבר בית המשפט לנוער, ובית המשפט לענייני משפחה, היו ניזונים באופן מוחלט מחוות הדעת שלהם, היום בתי המשפט מאזנים יותר ויותר בין חוות הדעת של שירותי הרווחה לבין זו של גורמי טיפול נוספים, מאפוטרופוסים ועד מומחים פרטיים.

העובדות הסוציאליות והעובדים הסוציאלים הרוויחו ביושר את חוסר האמון – הדוחות שנכתבים בלי לפגוש את הילד או ההורה, האג'נדה האישית, האני הפרטי שלהם שמוקלד אל תוך מערכת המשפט (הייתה לי לקוחה שהיתה מספיק חכמה להקליט את העו"ס לסדרי דין שאמרה לה בפירוש שהיא לא חושבת שילדתה צריכה לגדול אצל אמא לסבית ובת זוגתה).

אז נכון, כל עובד סוציאלי מקבל לטיפולו למעלה מ-100 תיקים, אך כאן מתחילה הטעות. אלו לא תיקים, אלו משפחות, בני אדם, אלו החיים עצמם. אין חולק כי שכר העובדים הסוציאלים הוא זעום, וכנראה שהשכר הלא מתגמל מביא את מי שאמור לתת מזור להתנהג לציבור המוחלש בדיוק כמו שהמדינה מתנהגת.
אבל אם ברשתות החברתיות פורומים שלמים זועמים גועשים ומזהירים משפחות מפנייה לשירותי הרווחה, או שזה סתם מייאש לפנות לשירותי הרווחה הציבוריים, אז כנראה שמשהו מתנהל לא כשורה.

העיתוי הגרוע
נכון, מגיע לכם שכר הולם, אך להיות עובד/ת סוציאלי/ת זו אחריות כבדה ושליחות גדולה. כמי שעוסקת בין היתר בקטינים ונוער בסיכון, השבתי בשנים האחרונות 27 ילדים שהוצאו שלא לצורך על ידי רשויות הרווחה לחיק הוריהם. הסטטיסטיקה מראה כי מחצית מההוצאות החוץ ביתיות נמנעות בבית המשפט כאשר הורה מגיע מיוצג באופן פרטי. ייצוג פרטי עולה כסף, הרבה כסף. אז מה עושים השירותים החברתיים בארצנו אם הורה נדרש לקחת הלוואות בשוק האפור כדי להשיב את ילדיו הביתה?

ואולי יש לחשוב גם מדוע רבים מבוגרי ההליכים בתחום המשפחה והקטינים כועסים כל כך על נציגי השירותים החברתיים הציבוריים שבאו איתם במגע? עורכי הדין בתחום ממש סולדים מההתנהלות הרשלנית והבלתי אמינה של העו"ס לחוק הנוער למינהם.
הנה אני, אני שואלת את עצמי שוב, האם בשיאו של הגל השני ולפני הגל השלישי, על רקע החארטה של משבר הרעבים ללחם, האם באמת היה זה הזמן הכי נכון לדון בתוספת השכר המתבקשת?