זיאיד אבו עסא (29) וסלאמי סגאירה (31), הראשון מהפזורה הבדואית בנגב וחברו ממצפה רמון, החליטו לייבא קנאביס וחשיש בכמות גדולה ממצרים לישראל, בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים, ביניהם גם אזרחים מצריים. ב-15 ביולי אשתקד הם הוציאו את התוכנית לפועל: לפי כתב האישום נגדם, הכנופיה הצטיידה בשלושה כלי רכב שונים, בהם שני רכבי לנד קרוזר עם לוחיות רישוי שהוסתרו בסרט הדבקה. חברי הכנופיה מהצד המצרי הגיעו לגדר הגבול עם סולם, הצמידו אותו לגדר, טיפסו עליו והשליכו לצד הישראלי חמישה שקים ובהם כ-71 ק"ג חשיש וכ-66 ק"ג קנאביס.
לפי כתב האישום, הנאשמים או מי מטעמם הגיעו עם כלי הרכב אל הגדר והעמיסו חמישה מתוך השקים לתוך אחד מכלי הרכב. כוח צה"ל שהבחין במתרחש הגיע למקום, והנאשמים והאחרים החלו להימלט בשלושת כלי הרכב, לאחר שהותירו סמוך לגדר, בתוך שטח ישראל, שלושה שקים – הסמים אותם לא הספיקו להעמיס. במהלך מרדף שניים מכלי הרכב עלו על מחסומי דוקרנים, ננטשו ויושביהם נמלטו. סגאירה נמלט לאחר מכן לחו"ל. עם שובו ארצה הוא נעצר יחד עם אבו עסא.
כתב האישום התבסס על עדויות החיילים, סרטון שתיעד את ההברחה, שיחות שנקלטו בהאזנת סתר, ואיכונים. במהלך דין ודברים בין הפרקליטות לבין סנגורם של הנאשמים, עו"ד אורי בן נתן, הסנגור הציג קשיים ראייתיים, ובין היתר טען לקושי בשיוך מכשיר הטלפון המבצעי לאחד מהנאשמים. כמו כן הסנגור השיג חוות פרטית שהצביעה על כך שהליך זיהוי הקול בהאזנות הסתר, ביחס לשני הנאשמים, לא היה תקין.
בעקבות הקשיים הראייתיים הצדדים הגיעו להסדר טיעון שבמסגרתו הורשעו הנאשמים בכתב אישום מתוקן בעבירות של סיוע להחזקת סמים בלבד. עוד סיכמו הצדדים לעתור במשותף לעונש של תשעה חודשי עבודות שירות לשני הנאשמים, במידה ויימצאו מתאימים לכך, וחילוט של 20 אלף שקל מכל אחד מהם. לאחר שהממונה על עבודות השירות מצא אותם מתאימים לביצוע העבודות, השופט אליהו ביתן הטיל על השניים גם מאסרים מותנים ופסילת רישיון על תנאי. אחד מכלי הרכב חולט לטובת המדינה והשני הוחזר לבעליו.
השופט שכיבד כאמור את ההסדר והרשיע את הנאשמים, ציין בגזר הדין: "האירוע בו היו הנאשמים מעורבים, חמור מאוד. נטילת חלק במעשה עבירה של ייבוא סמים לישראל בכמות כה גדולה, מצדיק ענישה הכוללת מאסר בפועל לתקופה משמעותית. העונש המומלץ על ידי הצדדים רחוק מלהלום את חומרת המעשים בנסיבותיהם". עוד ציין השופט כי הפרקליטות שקלה את הראיות שבידיה והעריכה את סיכויי ההרשעה של הנאשמים, והחליטה שמוטב לקבל את הודאתם "תוך הקלה בעונשם מאשר לנהל את התיק כשסיכויי ההרשעה הם כפי שהם. ומנגד, ההגנה ויתרה על ניהול התיק ומיצוי אפשרות זיכוי הנאשמים, והנאשמים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן".
