בדצמבר 2018 גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים על תושב העיר, ג'ומעה עודה (22), פסילת רישיון למשך 10 חודשים, לאחר שזה צירף מספר תיקים, שכללו בין היתר שתי עבירות נהיגה בפסילה. כמתחייב, עודה הפקיד את הרישיון, אך ב-25 בספטמבר 2019 נתפס שוב נוהג ברכב, למרות הפסילה.
לאחר שהוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט התעבורה, הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה, יורשע, והצדדים יעתרו במשותף לשישה חודשי מאסר בפועל ועוד יום אחד. כמו כן סוכם כי יופעלו עונשי מאסר ופסילה על תנאי מהתיק הקודם, ועודה גם יחויב בתשלום קנס של 15 אלף שקל.
עם זאת, הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי עונש הפסילה. התביעה טענה כי בהתאם לפקודת התעבורה והחוק המנדטורי, מאחר והנאשם הורשע בשלוש עבירות נהיגה בזמן פסילה, על בית המשפט להטיל עליו 10 שנות פסילה (!).
הסנגורים, עו"ד קרן אבלין-הרץ ועו"ד הישאם עומרי מהסנגוריה הציבורית, טענו מנגד שמדובר באכיפה בררנית, מאחר שבמקרים דומים התביעה לא דרשה עונש כזה. הסנגורים הוסיפו וטענו כי התביעה טועה באופן הצגת הדברים, מאחר שהתייחסה כהרשעות שונות לשתי עבירות מהעבר שצורפו יחדיו כהרשעות שונות, בעוד שיש להתייחס אליהן כהרשעה אחת בלבד בשתי עבירות.
בית המשפט לתעבורה קיבל את עמדת הנאשם, וקבע כי הוא הודה במספר עבירות כדי "לנקות שולחן" במסגרת הרשעה אחת. הוא הטיל עליו 30 חודשי פסילה המגלמים בתוכם את הפעלת הפסילה על תנאי.
הן התביעה המשטרתית והן הנאשם ערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה טענה כי בית המשפט רשאי שלא להטיל פסילה למשך 10 שנים רק אם מדובר בהרשעה קודמת אחת בעבירה אחת, אך אם הנאשם הורשע ביותר מעבירה אחת – אין זה משנה אם היה זה בהליכים נפרדים או בהליך אחד בלבד. לטענת התביעה, הפרשנות של בית המשפט לתעבורה עלולה להמריץ נאשמים למשוך הליכים ולצרפם על מנת שייחשבו כהרשעה אחת בלבד.
סנגוריו של הנאשם טענו מנגד, כי הביטוי "הורשע לפחות פעמיים" בהיבט המילולי – משמעו מספר ההרשעות בעבר, ולא מספר העבירות. כלומר, יש להבחין בין מי שביצע מספר עבירות בטרם הורשע בגינן, לבין מי שהורשע, נשא בעונש ושב ועבר את אותה עבירה. זאת ועוד, בערעור שהגישו על חומרת העונש טענו הסנגורים כי עונש הפסילה שהוטל על הנאשם אינו מידתי, וחורג ממדיניות הענישה הנהוגה.
השופט מרדכי כדורי דחה את שני הערעורים. באשר לטענות התביעה קבע השופט, כי "המחוקק נתן את משקל הבכורה למספר ההרשעות הקודמות שנעברו, ולא למספר העבירות שנעשו… יש להסיק, כי הרשעתו של אדם היא המחיצה שנקבעה על ידו לשם אבחנה בין מחזורי עבירות".
לגבי ערעורו של הנאשם קבע השופט: "בית המשפט קמא נתן את המשקל הראוי למספר העבירות הקודמות הדומות שנעברו על ידי המשיב… העובדה שהעונשים שהוטלו עליו בעבר לא מנעו ממנו לשוב ולעבור עבירה זהה, ואף עונשי מאסר ופסילה על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו לא סייעו להרתיעו, מחייבת תגובה עונשית הולמת… עונש פסילת הרישיון שהוטל על המשיב אינו חמור כלל, ודאי שלא באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור".
גורם הבקיא בפרשה אמר לאתר "פוסטה" כי פסק הדין כבר החל להשפיע על הדרך שבה התביעה מתנהלת בהליכים דומים בבית המשפט, והיא שוקלת יותר מפעם אחת האם לאפשר לנאשמים לצרף תיקים. "הדבר יגרום להכבדה גדולה על בתי המשפט לתעבורה", אמר אותו גורם.
הסנגורים מסרו בתגובה: "אנחנו שמחים על כך שבית המשפט קיבל את טענותינו וקבע כי הענישה החמורה מיועדת למקרים החמורים של רצידיביזם ברור, בהם אנשים ממשיכים לבצע עבירות גם לאחר שנשפטו, ולא נרתעים מפסקי הדין שניתנו בעניינם. הראינו בערעור, שזו התוצאה הנכונה וזו היתה גם כוונת המחוקק כאשר נחקק סעיף 40א לפקודת התעבורה".
