דו"ח מבקר המדינה לשנת 2020 פורסם בשליש האחרון של משבר וירוס הקורונה לשנה זו. אם לרגע היה נדמה שהוא "ייבלע" בהר החדשות והעידכונים, נוכחתי לדעת שלא כך הדבר, בין היתר משום הממצאים הקשים שכל איש מקצוע בתחום המשפט נחשף אליהם. ממצאי הדו"ח מעלים תמונה קשה, זלזול בוטה של שוטרים רבים מדי בזכויות בסיסיות של חשודים, עד כדי התעלמות מוחלטת מזכות חוקתית ראשונה במעלה – הזכות להיוועצות עם עורך דין לפני תחילת חקירה פלילית.
תחילה חלק מהנתונים, להמחשת עומק המשבר שמתרחש במעוז מערכת אכיפת החוק – המשטרה. מתוך 174,173 מעצרים בין השנים 2016 עד 2018 נרשמו כ-67 אלף בקשות למינוי סניגור בלבד, בקושי 30 אחוז!!! כ-44 אלף מהבקשות הועברו רק לאחר סיום החקירה (הראשונה) במשטרה.
ועוד נתון מאותן שנים, מתוך 11 אלף מעצרים בהם החליט הקצין הממונה לשלוח לסנגוריה הציבורית בקשה למינוי סניגור ציבורי, ב-2561 מקרים הונפק הטופס למינוי רק לאחר סיום החקירה, 25 אחוזים!!!
מהדו"ח עולה עוד, כי חשודים לא מקבלים בכלל רשימה של עורכי דין פרטיים מטעם לשכת עורכי הדין. אין תיעוד של שעת יצירת הקשר עם הסניגור. אין רישום מדויק של הזמן בו הגיע העורך דין לתחנה. אין רישום של מועד תחילת החקירה. כך, בלתי אפשרי להצליב טענות של חשודים על כך שהם נחקרו לפני שנתנה להם הזכות הבסיסית של היוועצות עם עורך דין. יתרה מכך, אפילו אם בסופו של דבר חשוד מבקש סניגור, פרטי או ציבורי, הדו"ח מציג נתון מזעזע ואף מחריד על כך ש-66 אחוזים מהחשודים המבקשים להיוועץ בסניגור ציבורי, בקשתם מועברת לסנגוריה רק לאחר שחקירתם הסתיימה. במה כבר יועיל הסניגור בשלב זה?
אבל בזה לא די. לפי דו"ח המבקר, מנהלי החקירות גם אינם טורחים לתעד את ההודעה שמסרו לקרוב משפחה של החשוד בדבר מעצרו.
מאוד רציתי לומר שהופתעתי, שלא חשבתי שהמספרים יהיו כל כך גבוהים, שאולי מדובר באי אלו עשבים שוטים בודדים, אבל לצערי הדו"ח לא השאיר אותי פעורת פה. ההערות חוזרות על עצמן פעם אחר פעם בשלל דו"חות ביקורת ופסקי דין, אפילו הכותרות זועקות, אך אין קול ואין עונה, איש אינו משלם מחיר וכמובן שאיש אינו מיישם דבר. מעטה התירוצים של משטרת ישראל חוסה תחת מילים יפות בדמות "רענון נהלים", "שיפור טפסים", "למידת לקחים" ועוד, אבל אין בהם דבר וחצי דבר, למעט תמונה יפה למצלמה ותגובה נדושה לעיתונות המתמסרת.
מזה למעלה מעשור שאני סניגורית, התחכום בשיטות הזימון של חשודים לתחנות המשטרה מקבל תפניות יצירתיות בכל פעם מחדש. מתיאורי החשודים על האופן בו הם אולצו להגיע לתחנת המשטרה נראה כי הצורך של השוטרים "להתקיל" את החשוד עולה על הצורך שלהם להגיע לחקר האמת.
"מעיין, התקשרו מהתחנה ואמרו לי לבוא לתשאול, החוקר אמר שזה לברר עניין".
"מעיין, החוקר אמר לי שלא צריך עורך דין, שזה ממש בירור קצר, כמה שאלות".
"מעיין, שומעת? התקשרו מהתחנה ואמרו לי לא לדבר עם אף אחד, שאגיע לענות על כמה שאלות שלהם".
"מעיין, אף אחד לא עונה לי למה אני צריך להגיע, רק אומרים לי 'תבוא נסביר לך', אני לא מבין".
"מעיין, ישבתי בניידת וזה שנהג התחיל לצעוק ולהגיד לי שאני עבריין, אז סיפרתי לו מה קרה, מה כבר יכולתי לעשות?".
"מעיין, אני לא יודע מה להגיד לך, עד שהחוקר הגיע ישבתי שעתיים איפה שהסורגים ואיזה שוטר נחמד סתם דיבר איתי, אז סיפרתי לו, אין לי מה להסתיר".
אלה רק מקצת הדוגמאות שכל סנגור שומע. מדהים, אדם מן השורה מוזמן או מובל לתחנת משטרה, לא יודע על מה ולמה, לא מבין בכלל שהוא מוזמן לחקירה, והמעטה אפוף החשאיות רק הולך ומתעצם עד שהוא נכנס לחוקר, שם הוא הוא שומע לראשונה בחייו לשם מה הוא זומן לתחנת המשטרה. יותר מדי פעמים אף אחד לא טורח לספר לו שהוא זכאי להודיע לקרוב משפחה, או להיוועץ בעורך דין פרטי, או ציבורי, וגם כאשר הוא כבר מבקש סניגור ציבורי, האחרון שלא באשמתו מגיע רק בסוף החקירה.
מדוע כל דו"חות מבקרי המדינה לדורותיהם בענייני זכויות עצורים וחשודים אינם מבשילים לכדי נוהל שירותי ונאור של מערכת אכיפת החוק? מדוע בכל פעם שיוצא דו"ח ביקורת על עצורים או אסירים, אנו רק נחשפים להחמרה ולזלזול בזכויות של האוכלוסיה הכי קשה בחברה הישראלית?
"ריפוי התופעה" יתאפשר רק בעזרת שופטי המעצרים, עליהם לזעוק חמאס כבר בשלב הראשוני של החקירה והמעצר, לבדוק ולהפוך היטב, לוודא מחדלים מעולמות התוכן של ההגנה מן הצדק, עקרונות כמו הוגנות ההליך, פגיעה בזכויות ובוודאי כאשר יש פגיעה בזכות הבסיסית והראשונית, זכות ההיוועצות! אנו מצפים משופטי מעצרים לנקוט עמדה אקטיביסטית מול עבודת המשטרה, רשות המסים, שב"כ, מוסד, לדפוק על השולחן ולהכריז: "בית המשפט לא דן בבקשה הזו כי העצור לא קיבל את זכויותיו" ואף להורות על שחרורו המיידי של עצור אשר טוען לא דיברתי עם עורך דין, שלא לומר, לא נתנו לי לדבר עם קרוב משפחה.
הגיע הזמן להשיב את אמון הציבור במערכת. הגיע העת להחיל גם במדינת ישראל את נוהל "מירנדה" האמריקאי הידוע כנוהל מושרש, יסודי וחזק. ברגע שחשוד נקרא לתחנת המשטרה, או לחלופין ברגע שהוא נעצר על ידי שוטרים בזירת פשע, יתכבד השוטר הישראלי וישנן שלושה משפטי חובה לאוזנו של כל חשוד הנקרה בפניו.
1. אתה חשוד בעבירה כזאת וכזאת.
2. אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה.
3.יש לך זכות למנות לעצמך עורך דין, ואם אין לך יכולת ימונה לך סניגור ציבורי.
שלושה משפטים אלה, אם יעוגנו בחקיקה וייאכפו אצל הממונים על הפסיקה, יהפכו להיות כלי חובה אזרחי של כל שוטרת ושוטר, חלק בלתי נפרד מהליך מעצר, או אז יישמרו מעט יותר זכויותיהם וחירויותיהם של בני אדם המגיעים לפתחה של מערכת אכיפת החוק. רק שוטרים, פרקליטים ושופטים אשר מקפידים על כבוד לקוחותיהם, מתלוננים ונילונים, יכולים לחזק את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, כל היתר הביאו את אמון הציבור במערכת לשפל שבו אנחנו נמצאים היום.
הגיע הזמן להפיק לקחים, לא להמשיך לעמוד מהצד ולתת לעוד דו"ח ביקורת מקומם לחלוף מעל ראשינו, בשתיקה.
• עו"ד מעיין חיימוביץ היא יו"ר ועדת סייבר ארצית בלשכת עורכי הדין, וסגנית יו"ר הוועדה הארצית לזכויות עצורים ונחקרים.
