אלפא בטא פטריאכלי אתיופי

מסטואל היתה בת 31 כשנדקרה למוות על ידי בן זוגה אלאזה. אמא לשני בנים, אשה מוכה שחיה בתוך מעגל אלימות מזוויע כשגרת חיים. עד אוגוסט אשתקד הוא היכה בה באגרופים, תלש את שערותיה, חבט את ראשה בקיר. בית המשפט אמנם שלח את הבעל התוקף (הרוצח) לעשרה חודשי מאסר, אבל ועדת השחרורים התחשבה בעבר הנקי שלו, ובמחילה שהביעה האשה האומללה, ובחודש שעבר התייצב מלאך המוות שוב בפתח הבית של מסטואל.

אם לא היה מדובר במסטואל מאנדפרו משכונת הרכבת בפאתי חולון, אלא בגברת כץ מהרצליה המיוצגת כנפגעת עבירה על ידי פליליסט מיומן, האם גם אז ועדת השחרורים היתה מתירה את דמה ומתעלמת מנורות האזהרה של שחרור גבר אלים מבית הסוהר ללא טיפול ומעקב?

הטור הזה לא מתיימר לכתוב מה שנעים, תעלה ממנו דעתי על התעלמות הממסד מהחולשה המגדרית בעדה האתיופית. האם אנחנו אשמים בקשיי ההיטמעות של בני העדה האתיופית בישראל? כן, אנחנו מזלזים בהם ונוהגים בגזענות; אנחנו לא מבינים את השקפת עולמם ואורחות חייהם; אנחנו מתייגים אותם כקהילה פרימיטיבית המסתפקת בקצבאות מינימליות ודיור ציבורי עלוב, ומביטים מהצד על בניה מתמכרים לאלכוהול במכולת השכונתית; אנחנו לא דואגים לתהליך אמיתי של אפליה מתקנת שתאפשר כניסה שלהם לתפקידי מפתח, ותעלה את הדימוי העצמי הקהילתי שלהם; אנחנו לא מעניקים להם סעדים הנחוצים לתחושת שייכות בחברה הישראלית הפוסט מודרנית, ומונעים מהם תרופות, בדיוק כמו שהשב"ס מנע טיפול מהגבר המכה שהפך השבוע לרוצח.

כפי שהממסד האשכנזי התעלם מעדות המזרח אי אז בימים, כך הממסד שאחרי תהליך האינטגרציה בין אשכנזים למזרחים מתעלם כעת מהעדה האתיופית, מדינת ישראל לא למדה דבר מהנסיון של 72 שנות קיומה. במאמרו הנפלא של משה שקד, "חותם העלייה על חיי המשפחה של יוצאי מרוקו בישראל", מתוארים קשיי קליטה זהים לאלו של בני העדה האתיופית, לרבות פריקת עול של הגברים על נשותיהן – אלימות, אלכוהול, פשע וסמים.

הבריחה הגדולה מקזבלנקה וטריפולי, בדיוק כמו מבצע שלמה, לא למדנו דבר על הידלדלות כוחו של האלפא בטא הפטריאכלי שהגיע לארץ הקודש ונחלש. הגבר החזק שעמד בראש המשפחה באפריקה רבתי צריך פתאום לטאטא את רחובות ישראל עם אפוד צהוב זוהר, ואילו האשה הקטנה שלא החליפה מילה עם זר מימיה מנהלת פתאום אורחות חיים כאילו מודרנים שכוללים תעסוקה מחוץ לכותלי הבית והתרועעות עם עמיתים לעבודה, גברים רחמנא ליצלן, לצורכי פרנסה. היפוכי התפקידים גדולים מדי עבור אלו שנראה כי לעולם הם לא יתאקלמו במירוץ החיים הישראלי.

מרוקאים, טרבלסים, אשכנזים ואתיופים, מגיפת האלימות בתוך המשפחה משאירה אבק לקורונה, איידס ושחפת גם יחד. האלימות בתוך המשפחה מסרבת לגווע, ואף עוברת מירושה מאב לבן, מאם לבת. מחקרים מלמדים כי בת שנחשפה לאלימות בין הוריה היא בעלת סיכויים גבוהים לחוות מערכת יחסים אלימה במשפחה שתקים בעצמה.

מותה הטראגי של מסטואל היה יכול להסתיים אחרת. האלימות נגדה היתה מוכרת, מחלקת הרווחה העירונית היתה מעורבת, האגף הסוציאלי היומרני של שב"ס הכיר אותו, אז מדוע בעלה שב הביתה מיד לאחר המאסר ורצח אותה?
התשובה פשוטה. בישראל אין פיקוח שיקום וטיפול מתאים ומספק בעבריינים בכלל, ובעבריינים אלימות במשפחה בפרטי. לו בעלה של מסטואל היה נאזק באזיק אלקטרוני ומורחק בצו אוטומטי ממסטואל עד שייסיים טיפול רגשי והתנהגותי בפרצי האלימות שלו, יכול להיות שמסטואל היתה עדיין בחיים, והם בכלל היו חוזרים חבוקים מהקבוצה הטיפולית במתנ"ס השכונתי.

המחלקות לשירותים חברתיים מצהירות שגבר אלים חייב לקבל טיפול התנהגותי לעברייני אלימות במשפחה, על מנת לרדת לנבכי נשמתו ולשנות את דפוסי התנהגותו האלימה העבריינית. אך באותה נשימה הם מתנצלים כי אין תקציבים לטיפול, והחוק בישראל אינו מחייב את שרי הרווחה שלהם לדורותיהם.
משטרת ישראל, יש לציין, הפכה לרגישה באופן משמעותי למקרי אלימות בתוך המשפחה. שוטרים מגיעים מיד על כל חשש ודיווח, והקצינים למדו להתעלם מנשים שממהרות לסלוח לבעליהן האלימים. ועדיין נשאלת השאלה, האם השוטרים שנשלחים לטפל במקרים רגישים הם אלה שהוכשרו לכך? רק השבוע שוטר שהותקף על ידי פגוע נפש בראש העין ירה בו למוות.
מסטואל זכרונה לברכה היתה שקופה כמו נשים רבות אחרות. בני משפחתה לא שכרו עבורה עורך דין "תותח" שייצג אותה כנפגעת עבירה כדי לוודא שהיא בטוחה. אביה הקשיש התמים שלבש על גופו את הגבי המסורתי הוא זה שהגיע "לייצג" אותה עם אחד הדודים, על מנת לעשות שלום בית בנסיון לשמור על שלמות התא המשפחתי המסורתי בארץ ישראל. לשווא.