מגפת הקורונה בישראל גבתה למעלה מ-200 קורבנות, בינהם, הראשון לציון לשעבר, הרב בקשי דורון, שהיה מאחד לאומי אשר ניחן בראייה מרחיבה ואף תמך בנישואין אזרחיים; ואז נתבשרנו באותו השבוע גם על מותו של הרב אברהם ישעיהו הבר, בגיל 55 בלבד. לרב המנוח הצעיר מהזרם הליטאי היו זכויות מיוחדות כמייסד ויושב ראש עמותת "מתנת חיים", שהעניקה חיים ל-822 ישראלים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, באמצעות תרומת כליות אלטרואיסטיות (ללא כוונת רווח). הייחוד הנוסף של הרב הרב הבר בפעילות יוצאת הדופן הזו במגזר החרדי היתה, שהוא עצמו נעזר בתרומה של כליה כדי לשוב לחיים, עד שנתקל בנגיף הסיני הקטלני ולא יכל לו.
לאחר שהרב הבר חווה בגופו כשל כלייתי הוא החל לכתת את רגליו החולות בין רבנים ותלמידי ישיבות, בין ישראלים דתיים וחילוניים, כדי לקדם את נושא הזכות שבתרומה מן החי להצלת חיים. "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ציטט הרב הבר ממסכת סנהדרין וביצע את שליחותו בצורה מרגשת ומעוררת הערצה.
ישראל כמדינה רבת דתות וזרמים, ובמיוחד האמונה היהודית בתחיית המתים, מקשיחה עמדות בכל הנוגע לתרומות איברים, ומרבה ברגולציה. למשל, גם כאשר ישראלי חתום על כרטיס אד"י המאשר את תרומת איבריו לאחר מותו, בני משפחתו נשאלים בבית החולים אם הם מעוניינים בתרומת האיברים, וזכותם המלאה לסרב. בכך נמנעת הוראתו המפורשת של הנפטר, כפי שקרה במקרה של כדורגלן מכבי תל אביב וליברפול אבי כהן.
מנגד, ישראלים רבים הזקוקים לכליה משלמים עבורה מחוץ לגבולות המדינה באמצעות מתווכים, בין 150 אלף יורו ועד 300 אלף, למרות שהסחר באיברים אסור במרבית מדינות העולם. לצד השוק השחור הפרוע, שמדינות העולם הנאור למדו כיצד להיאבק בו, יחסית, מתברר כי מרבית תורמי האיברים האלטרואיסטים בישראל הינם מהזרם הדתי חרדי דווקא, אולי כחלק מתפיסת העולם המעודדת מתנה בשר ודם ללא כל רצון לקבל דבר בחזרה.
כתבתי את הטור למחרת הידיעה על פטירתו של הרב הבר. במשך מספר שבועות הוא נע בין חיים למוות, נאבק בתחלואי ההשתלה והקשר שלה לנגיף שחדר אל גופו, לרגע הוא התאושש אבל אז נדם לעולם. חייגתי לחבר קרוב, מושתל כליה פעם שנייה, שנתרם על אחותו. מפעם לפעם יש לנו שיחות עומק על תסמיני ההשתלה, דרכו אני יודעת איך נראים החיים בצל הדיאליזה – להיות מחובר שלוש פעמים בשבוע למשך ארבע שעות למכשיר המסנן רפש מהגוף במקום הכליה שהפסיקה לתפקד, וליטול 20 כדורים כל יום. שאלתי את חברי המיוסר איך הוא חי היום לאחר שההשתלה השנייה נקלטה בהצלחה, והוא הוא ענה שיש לו את הזכות, פשוט לחיות.
הרב הבר שהוביל את עמותת "מתנת חיים" הביא לתוצאות מרשימות בתחום ההשתלות, אבל השמועות מספרות על מאבקי כוח וכבוד שהתפתחו מול המרכז הלאומי להשתלות (אד"י) שהוקם בשנת 1994 ומשמש כגוף המוסמך היחיד לעיסוק הרגיש של תרומת איברים מן החי, ובכלל.
את מפעל החיים של הרב הבר יש לשמר, גם אם לא ברור עדיין מי יצליח להיכנס לנעליו הגדולות, תרתי משמע, וכיצד יגיב לכך המונופול של המדינה. התחום אפור ונע בין החוקי למהדרין לבין הפיתויים הכספיים העצומים. כך או כך, אני בטוחה ש– 822 המושתלים אשר שבו לחיים בזכות הרב הבר הזילו דמעה עם היוודע דבר מותו, כאילו איבר נלקח מהם.
הכותבת היא עורכת דין לענייני משפחה וחברה באינדקס עורכי הדין של אתר פוסטה
