הימים ימי קורונה. המציאות אותה אנו חווים כעורכי דין עצמאיים אינה שונה מהמציאות הכללית של אזרחי המדינה, כולם – שכירים ועצמאים.
אולם, המציאות שנכפתה עלינו, צמצום משמעותי ביותר של דיוני בתי המשפט, ביטול דיונים ללא מועדים חלופיים עתידיים והמצוקה הכלכלית הכללית, מביאה כתגובת שרשרת למנעד שבין האטה לעצירה מוחלטת של עבודתנו כעורכי דין פליליים. מדובר בפגיעה של ממש בהכנסות השוטפות כאשר מנגד נמשכות ההוצאות השוטפות של תחזוקת העסק, את ההוצאות הקבועות וההתחייבויות חייבים להמשיך לשלם.
בתקופה הנדירה הזו בה אנו כפופים להוראות התקנות לשעת חירום אשר מטילה עלינו איסורים והגבלות צצה סוגייה כבדת משקל ועתיקת יומין, מעוותת חוקית ובלתי מוסרית, שפוגעת ומפלה בבוטות בין שני סוגי אזרחים אשר אמורים להיות שווים בהתנהלות המדינה כלפיהם – ציבור השכירים וציבור העצמאים, ולענייננו, עורכי הדין השכירים ועורכי הדין העצמאים.
השכירים זוכים ל"חיבוק" סוציאלי מרשויות המדינה ובראשן המוסד לביטוח לאומי: חופשה שנתית, דמי הבראה, ימי מחלה ודמי אבטלה במצבי פיטורים וחופשה ללא תשלום (חל"ת).
העצמאים לעומת זאת, לאורך שנים הם משלמים הרבה יותר מסים מכל שכיר, ובמיוחד למוסד לביטוח לאומי. עצמאים משלמים אלפי שקלים כל חודש לביטוח הלאומי, אבל כאשר העצמאי נקלע למצוקה הוא אינו זכאי לקבל מחברת הביטוח "שלו" זכויות סוציאליות כמו השכיר – בטח לא דמי אבטלה כאשר העסק שלו מושבת.
שכירים בעלי שליטה בחברה
האבסורד המקומם בהשוואה הזו של התייחסות המדינה לציבור השכירים לעומת העצמאים מתעצם אף יותר כאשר מדובר בשכירים שהם בעלי השליטה בחברה בה הם עובדים, ומדובר ב-80 אלף כאלה, רבים מהם בעלים של משרד עורכי דין. כמוני למשל, אני בעלים של חברת עורכי דין בלתי תלויה, ושכיר בחברה.
מבחינת תשלומי המסים, לא די שהחברה משלמת כל השנים מיסים רבים, מס חברות, מס הכנסה, מע"מ, אלפי שקלים כל חודש למוסד לביטוח הלאומי עבור עובדי החברה. בינהם גם בעל השליטה עצמו שלמעשה משלם פעמיים לביטוח הלאומי – פעם אחת כבעל החברה ופעם שנייה כשכיר בחברה, שוב, עבור מס הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ועוד.
במילים אחרות, בעלים של חברת עורכי דין המעסיק את עצמו משלם פעמיים למוסד הביטוח הלאומי – פעם אחת כמעסיק ופעם אחת כשכיר.
היה מצופה שהמדינה השותפה מכורח החוק בהכנסותינו תהיה הגונה דיה, שלא לומר נדיבה, לעמוד לצד העצמאים בשעת משבר כלכלי, לכל הפחות בהשוואת ההטבות שמקבלים העצמאים כמו אלו השכירים.
בפועל מתגלה חרפה, בושה ועזות המצח. המדינה הכריזה על שורת הטבות לשכירים ובראשן דמי אבטלה, למרות שהם לא פוטרו אלא הוצאו לחל"ת, תוך קיצור תקופת האכשרה הנדרשת בדרך כלל לזכאות קבלת דמי אבטלה. ומה קיבלו העצמאים, על משקל סבתא בישלה דייסה ולמי לא נשאר? ניתן לומר כי לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה לא נשאר כלום. מלבד הכרזה ערטילאית על מענק של עד 6,000 ש"ח ברוטו שינתן לעצמאים שהכנסתם השנתית ב- 2018 היתה 20 אלף שקל לחודש, או 240 אלף בכל השנה, ועוד תנאים בלתי ניתנים לעיכול והבנה.
הנוסחה של משרד האוצר הינה לעג לרש, היא מבטאת מדיניות אטומה ומכוונת של רמיסת זכויות מבוטחים המשלמים עשרות אלפי שקלים בשנה לחברת הביטוח של המדינה, לשווא. זוהי מדיניות ארוכת שנים המתעלמת מציבור העצמאים אשר אינם מאורגנים כמו השכירים ואינם מסוגלים להשבית את עבודת הממשלה כמו עובדי המדינה.
ועדיין, חרף קהות החושים הדווקנית ורבת השנים של קברניטי המדינה, בעת הזו של מגפת הקורונה אשר השביתה את המשק מאז 1 מרס ולפי כל מומחי הבריאות היא צפויה להמשיך ולהשבית אותו עוד חודשים ארוכים קדימה, חובה עליהן לפקוח עיניים ולראות נכוחה את דוחק השעה. זהו כורח המציאות, כאן ועכשיו. בהיעדר סיוע והשוואת תנאי העצמאים לאלו של השכירים, הממשלה הנוכחית תגרום אסון כלכלי קולוסאלי. אם ייסגרו עסקים עצמאיים ומשרדי עורכי דין, כי בעליהם יגיעו לחדלות פירעון, יושתקו באחת מנועי הצמיחה של המשק בכלל ושל מקצוע עריכת הדין בפרט. במצב כזה תשלומי האבטלה האדירים שהמדינה תהיה חייבת לשלם למיליוני המפוטרים ירוקנו את קופתה וידרדרו את המדינה לפשיטת רגל ואת העם בציון לעוני שלא היה כאן שנים.
כדי שהמגזר הפרטי יחזור ויניע את מנועי הצמיחה של המשק, כמצופה ממנו, המדינה חייבת לתקן את העיוות ההיסטורי ארוך השנים של תשלומי הביטוח הלאומי ללא תמורה, ולהציע סיוע אמיתי ומוחשי לכל העסקים העצמאיים.
