גבר שאומץ בגיל שבע הגיש תביעה נגד אימו המאמצת, בטענה שהתעללה בו, כמו גם נגד הרשויות. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע כי האם והרשויות ישלמו לתובע פיצוי של יותר מ-436 אלף שקל.
התביעה הוגשה באמצעות עו"ד יהושע ננר בשנת 2007, ימים אחדים לפני התיישנות התביעה ולפני שמלאו לתובע 25 שנים. בתביעה נטען כי אמו המאמצת של התובע התעללה בו והשפילה אותו, לצד פגיעות פיזיות ואמצעי ענישה חריגים ואיומים שכללו מכות, סטירות, יריקות, דחיפות, נעילתו בחדר ועוד. מלבד אמו המאמצת, הבן תבע גם את עיריית ירושלים, בטענה שעובדים סוציאליים שהיו אחראים לפקח על תהליכי אומנה ואימוץ היו מודעים למעשי ההתעללות של האם אך לא פעלו להוציאו מידיה. התביעה הוגשה גם נגד המדינה (השירות למען הילד), בטענה שאפשרה את הליך האימוץ למרות שידעה כי האם ומי שהיה באותה עת בעלה אינם מתאימים לאימוץ.
האם המאמצת, באמצעות עו"ד עודד פלדמן, הכחישה כי התעללה בבנה וטענה כי נקטה אמצעים חינוכיים. לדבריה, מכה על הישבן נחשבה התנהגות נפוצה בזמנו, והטילה את האחריות לנזקים על ההורים הביולוגיים. עוד טענה, כי השירות למען הילד הסתיר ממנה ומבעלה את מצבו הנפשי של המאומץ ועברו הקשה. למרות התנהגותו הקשה, כך טענה, פעלה לטובתו כך שהצליח להיפטר מהרגלים קשים – כגון חבטת ראשו בקיר, מציצת אצבע והרטבה – והתפתח מבחינה התנהגותית תוך רכישת כישורי-חיים. יחד עם זאת הוסיפה האם, כי ככל שהבן הלך והתחזק פיזית, היא התקשתה לשלוט בו והקושי התעצם בעת שבעלה נטש אותה. היא פנתה לגורמים המטפלים ולרשויות, והבן אובחן כדיכאוני ואובדני ואושפז.
העירייה, באמצעות עו"ד א.כרמלי, טענה כי לאחר שהבן התלונן בבית הספר האם הוזהרה, נערך מעקב בו נראה שיפור במצבו, ולא התקבלו תלונות נוספות. עוד טענה, כי הסתמכה על עמדות הגורמים המקצועיים בשירות למען הילד. השירות למען הילד, באמצעות עו"ד מירית סביון, טען בתגובה לתביעה כי בידי ההורים היה מידע מלא אודות המאומץ והם ידעו שהוא בעל צרכים מיוחדים. לפי השירות, הם קיבלו סיוע באמצעות ייעוץ וטיפולים פסיכולוגיים, המשיכו מרצון בהליכי האימוץ ואף כתבו מכתב תודה.
בית המשפט התרשם כי עדותו של המאומץ (כיום בן 37) אמינה, אולם מושפעת מראיית עולמו כילד. לפיכך הוא הסתייע בראיות נוספות לחיזוק גרסתו: הודאת האם בחלק מהטענות, תרשומת בכתב יד של אחת העובדות הסוציאליות, יומן של מורה שתיעדה כל ביקור בבית לאחר שהבן סולק מבית הספר, ועדויות נוספות. בית המשפט נעזר במומחים לצורך קביעת הנזק וחלוקת האחריות בין הגורמים השונים, וקבע כי 14 אחוז מנכותו של הבן נגרמו ממעשיה האקטיביים של האם וממחדליה של העירייה, ופסק שישלמו לתובע פיצוי של 436,570 שקל (שני שלישים האם ושליש העירייה). בנוסף לכך נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך 25 אלף שקל. התביעה נגד המדינה נדחתה.
השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט ציינה בפסק הדין: "אימוץ הינו הליך שאליו מתנקזות תקוות גדולות וציפיות של הורים ושל ילד, לשם יצירת קשר משפחה אמיתי ביניהם, הגם שהילד נולד להורים אחרים… אלא, יש והחיבור שבין ההורים המאמצים לבין הילד אינו צולח, התקווה – מכזיבה, והציפיות לחיבור משפחתי עמוק ואמיתי אינן מתממשות".
