ביום שאחרי

ימים מאתגרים, חורף קשה, חרדה קיומית, עצב על המתים במילאנו יקירתי ובמדריד האריסטקרטית, והמון געגוע ליקרים לנו.
אבל אלה גם ימים של תקווה, כמו יום השישי השמשי והחמים הזה, שמרגיש כמו פעם שהיינו מוציאים לחצר הבית את כל הארונות המצעים לקראת ניקיון הפסח. הייקום לא מזייף.
גם לי אין שום כוונה להזכיר בטור האביבי הזה את המגפה יימח שמה, הכינותי לכם רשימה אופטימית ומרגשת אודות היום שאחרי, כמו שאמרה סקרלט אוהרה ב"חלף עם הרוח", מחר הוא יום חדש tomorrow is anoter day.

נתחיל בחבריי עורכי הדין, מתחום המשפחה, ובכלל. כמה כיף יהיה להיפגש במסדרונות בית המשפט, כמו אחרי החופש הגדול בבית הספר, אבל עם חולצות לבנות מעומלנות וטרולי כבד על הזרוע. לפטפט בקפה התורן, ב"ארקפה" ההומה או בחצר של ה"טוטו" שטופת השמש, עד שעוגיות החמאה בציפוי השוקולד יימסו, ופניהם של עורכי הדין הלבנבנים יאדימו. בדיוק כמו פעם, לפני שלושה שבועות כזה. נדבר על הנכס החדש שאתן עומדות לרכוש ולאיזה רכב חדש כבר החלפתן. ביום שאחרי גם יתדפקו על דלתותינו כל המתווכים וסוכני המכירות, אלא ש"סבלו" כל כך לפני שסגרו אותם עם אשה אוהבת אך מעצבנת וילדים אהובים אך צווחנים.

סופרמרקט? מי נכנסת, שבענו ממקום הבילוי האלטרנטיבי, מחולל גרגרנות בלתי נלאה ומשביע רצון של יד שמאל בזבזנית השולפת את כרטיס האשראי, רק כדי לקנות משהו. השבוע קניתי גרנולה, מימי לא אכלתי גרנולה, גם לא אוכל יותר גרנולה.

נתנפל כמו ימים ימימה על הקניונים ומבצעי המכירות הפיקטיביים, 70 אחוז הנחה ביום הבחירות, עאלק, אויש כמה געגוע לזארוש. נשמח להכיר עסקים חדשים תחת אלה שלא היו חזקים דיים, ונעלמו. מסעדות פלצניות? רק בתנאי שהן שרדו. מרשעת שאני. נטייל בשמלה קיצית לאורכו של רחוב דיזנגוף שלא נגמר לעולם, בואך הסנטר הכי מיוחד בארץ, ומשם בקו 5 לכיכר הבימה. הו התיאטראות, בתי הקולנוע, ההופעות השוות, הנשים היפות, הגברים השווים. תחשבו על שדרות רוטשילד, לילה לבן, אור וצל, המון צוהל, זוגות חד מיניים ודו מיניים, וילדות תמימות מהפריפריה שבאות ליום כייף בתל אביב. קינג ג'ורג', אלנבי. החיים עצמם.

ביום שאחרי אני לוקחת שבוע חופש מהחופש, לטיפול 10,000 שיכלול פדיקור, מניקור, לק, ג'ל, גבות, שפם, תספורת, צבע, פן, לייזר גוף מלא, טיפול פנים, פילינג ושיזוף. ביום שאחרי נישאר מכורות לטכנאית הציפורניים שלנו ולזו של הגבות.

אבל כשנצא יפות ומטופחות, האם נזכור את אחינו גיבורי הרפואה? הפראמדיקים של מד"א, הרופאים הכלליים והמזכירות מהמשרד בקופת חולים? הרוקחים מהפארמים? האחיות וכוח העזר בבתי החולים? הרופאים המומחים? הפרופסורים משירות המילואים באולפנים הבוהקים? השוטרים שהפכו בשעת חירום לסדרנים מדוגמים בהוראת דוברת המשטרה? איך נתייחס לגננות המיוסרות שאיבדו את פרנסתן ביום בו נעלמו ילדינו הבלתי מחונכים?

ביום שאחרי נקבל תואר מתקדם באנושיות, אבל האם באמת למדנו להעריך את הטוב? את השגרה? את העזרה מסבא וסבתא? את הערבות ההדדית? את הושטת היד לשכן בעת מצוקה (אסור!!!)? את מקום העבודה פוסט חל"ת? מה נאמר על המדינה, ועל הממשלה, ועל ראש הממשלה, האם נפסיק לרכל ולעלוב?
ביום שאחרי יהיה טוב יותר בכל מקרה. אני אזכור לעולם את ה-100 מטרים מחוץ לבית, את חוף הים האסור, את היבשה, והעצים, והפרחים, והשמש, ובעיקר את היכולת לנשום לבד ללא מכונות הנשמה.
הכותבת עו"ד הילה יזחקאל היא עורכת דין לענייני משפחה, מנויה באינדקס עורכי הדין של פוסטה