לפני זמן מה קרה לי מקרה אישי, שופטת לענייני משפחה הודיעה לי כי היא איננה מעוניינת שאופיע באולמה, שומו שמיים, כי ייצגתי גרושה של אדם הקרוב לכבודה. אחרי שהפסדתי דמי טרחה נכבדים עקב התיקים שנמנעו ממני כי לא יכולתי להופיע באולמה, פניתי בצינורות המקובלים ללשכתו של סגן הנשיאה באותו בית משפט, שפתח את לשכתו בפניי והאזין בקשב רב, אך לא נתן מענה קונקרטי.
המשכתי הלאה עם בקשת הפסלות במעלה הצינורות המקובלים, עד לבית משפט העליון הגעתי, אבל עקב איחור של מספר ימים לא דנו בבקשתי.
בתמימותי המושבניקית האמנתי כי בנציבות התלונות על השופטים אמצא מזור לכאבי הכיס שנגרמו לי בשל רגישותה של כבודה אליי. גם בנציבות השיבו את פני ריקם והודיעוני, כי לא נמצא פסול בהתנהלות של כבודה. צחקתי בקול ובדמיוני ראיתי את תמונתי תלויה על הקיר האדום בנציבות, מקום בו אמורים לעסוק בשופטים סוררים ולא בסנגוריות עקשניות.
רק לפני מספר שבועות כבוד השופט שלמה פרידלנדר התנצל על "התנסחות לא שגרתית", בעניין דברים שכתב בגנות עורכת דין בפתקית וירטואלית צהובה של נט המשפט אשר הופצה בכל הרשתות והגיעה עד לקודוקודי המערכת.
ועוד מקרה, השבוע כבוד השופטת יפעת אונגר ביטון הגדילה לעשות בעיצומו של דיון כאשר שאלה עורך דין שייצג את אימו, האם נתן לאימו את הכדורים הבוקר?
שופטים עשויים בשר ודם, יש להם מזג, רגשות, צרכים, ודווקא בגלל זה נשאלת השאלה האם על שופט/ת להקפיד על ויסות תכונות מאין אלה? התשובה היא כן, חד משמעית. במערכת גלגלי הצדק חייבים לפעול באחידות לפי חוקים ותקנות, הייררכיה וכבוד, ללא משוא פנים כמובן. על השופטים להשאיר מחוץ לאולם את היישות הפרסונלית שלהם, אסור להם לאפשר לאג'נדה אישית או למצב הרוח להשפיע על ההליך המשפטי, כמו גם על הלך הרוח באולם.
שופט יכול לטעות ויכול גם להגדיל ולהתנצל, כפי שעשה השופט פרינדלנדר, אבל האם כבודו היה מתנצל לולא היתה מופצת ברבים אמירתו המעליבה? בכל מקרה, אין הצדקה לסיטואציה בה שופט מבזה בעל דין או שבעלי דין ובאי כוחם יחושו כי הם אינם בטוחים בהיכל הצדק. על השופטים מוטלת אחריות עצומה בסביבת עבודה תובענית, הם נדרשים למענה אחראי ופתרונות יצירתיים וחשופים לביקורת ציבורית נוקבת, שגדלה בקצב המסחרר של עידן הסלולר והסייבר.
כמי שעוסקת בליטיגציה בבתי המשפט לענייני משפחה אני נוכחת בשלושה דיונים בשבוע לפחות. הדיונים מלאים באמוציות, דמעות, החלטות כואבות והרות גורל, של קטינים בעיקר. פעם ייצגתי אב שרעייתו לשעבר ילדה לו תינוקת אך שכחה ליידע אותו בדבר הלידה, ואף נעלמה. בבקשה לסעד דחוף הורה בית המשפט לתת לאב על אתר זמני שהות נרחבים ולא שגרתיים עם התינוקת הרכה, ואילו האמא שהבריזה בקשה צו הגנה מפני האב (אסטרטגיה משפטית מביכה). השופטת דחתה את בקשת האשה על הסף וגם נזפה בה. בשיאו של הדיון, השופטת החזיקה את התינוקת בידיה והסתכלה לשני ההורים בעיניים. בסופו של דבר כבודה בחרה לעשות איתם חסד שלא על דרך פסק דין, אלא באמצעות שיעור מאלף על הנזק שיכול להיגרם לפיה הקסומה בת החודשיים אם ימשיכו שני הוריה להיאבק אחד בשנייה.
כבודה או כבודו, קולגות, שוטרים, סוהרים ואסירים (כולם ממתינים לשישי אחר הצהריים ב"פוסטה"). אתם קוראים את הטור הזה בימים בהם אמון הציבור במערכת המשפט נמצא בשפל חסר תקדים, חרף אצילותה של השופטת הנ"ל. מן הסתם הסיבה לכך היא שהאנדרלמוסיה הפוליטית מאיימת על מערכת אכיפת החוק כולה, ועד כדי כך נחלש האמון שרבים נאלצים לנצל את פלאי הטכנולוגיה להקלטת הדיונים, בסתר.
