מדינת ישראל נ'  הקשיש ויקטור קטן

כולנו הזדעזנו בקיץ האחרון משתי יריות בעיר האורות רמלה שנורו מידיו של קשיש בן 74 לעבר אופיר חסדאי,  אב צעיר לשתי בנות חולות. אל מול עיניהן של האם ובנותיה נורו שתי יריות בגלל ויכוח על חניה, שתי יריות שחרצו את גורלן של שתי משפחות.

השבוע, בעקבות פתיחת המשפט, פורסם בתקשורת סרטון מהרגעים הראשונים שלאחר הירי, סרטון שצולם במצלמת גוף של שוטר שהיה במקום עוד בטרם התברר כי קטן בן ה- 74 הוא היורה הקטלני.

בסרטון רואים קשיש רועד בזרועותיה החלושות אך התומכות של רעייתו, דקות ארוכות לאחר האירוע.  שניהם חיוורים, מחובקים ומבולבלים, והיא, האשה שלצידו מעל 50 שנה, זו שבסך הכל בקשה טיול בקניון עם בעלה האהוב, היא מגוננת ומציינת בפני השוטר שבעלה לא אשם באירוע, תופסת בידיה את פניו של אהובה ומסתכלת לו בעיניים בחמלה.

שניהם עומדים שם חסרי אונים, והדאגה שלהם אחד כלפי השני ניכרת בפניהם. ניכר כי הם יודעים שחייהם לא יהיו עוד אותו הדבר. אפשר לראות במבט שלהם, אחד בעיני השנייה, כי 50 שנות חייהם המשותפים רצות להם בראש. זה היה מראה עצוב.

היו להם ילדים, נכדים, שכנים, פנסיה, בית, זכרונות, הזמנה לאירוע על המקרר, סיר מארוחת צהריים שאכלו יחד על הגז, קופסאות תרופות על השולחן. חיים שלמים. שום דבר מתוך זה לא נשאר על מקומו, והכל בגלל מעשה רגעי מטופש שחירב את המשפחה ושארית הזמן שנותר להם.

תחשבו, כמה שנים יחזיק קטן בן ה- 74 בכלא? כמה שנים יחלפו עד שילדיו יפסיקו להתבייש כשיסתובבו ברחוב, על כך שהשם שלהם נקשר לזקן שרצח אב לשתי ילדות נכות בגלל מקום חניה בקניון?

מנגד נותרה כמובן אלמנה צעירה עם שתי בנות חולות מאוד, העוגן שלה נלקח ממנה. היא מתעוררת בבוקר רק כדי לטפל בבנות, שאחת מהן משותקת ומרותקת לכיסא גלגלים.

זה נכון, עם ישראל הנפלא נרתם מיד ותרם כספים וכל מה שנדרש לסיוע לאלמנה ושתי הבנות, דומה כי בשנים הקרובות לפחות לא יחסר להן דבר חומרי, אבל את החלל והריק אף אחד כבר לא ימלא בעולמן הסיעודי האכזרי שנגזר עליהן, לעולמים.

כמה פעמים יצא לנו לצפצף כמו מטורפים בגלל חניה כי אנחנו ממהרים לדיון, או  מתים מרעב, או מאחרים לפגישה? כמה פעמים לא ספרנו עד שלוש לפני שהגבנו בקיצוניות ופגענו במי שעומד מולנו? פגיעה יכולה להיות מילה ויכולה להיות גם שני קליעים.

אנלוגיה מזעזעת בין מילה לקליע, נכון.

אך בשניות מילה רעה יכולה להתחלף בקליע, עובדה.

אולי גילו המופלג של קטן הביאו לקיצון, אולי מצבו הנפשי בחולי, לא יודעת.

מספיק להיות בזמן הלא נכון ובעיתוי הלא נכון, כל אחד יכל להיות במקום אופיר ז"ל.

נשמו עמוק, ספרו עד עשר לא עד שלוש! אני למדתי, כשקורה משהו קיצוני בחיי ואני מאבדת את זה, אני  לא סופרת עד שלוש וגם לא עד 10, אלא מחכה 24 שעות, לפעמים אחרי 24 שעות כבר לא חשוב לי להגיב. "עבר ל", ואם לא  "עבר לי" לפחות התגובה תהיה מתונה יותר.

סביר להניח שויקטור קטן כבר לא ייצא מהכלא בין החיים. את אופיר חסדאי זכרונו לברכה יבקרו בנותיו ואלמנתו בבית העלמין. ואנחנו? מן הסתם נמשיך לקלל כשהרמזור מתחלף לירוק והרכב שלפנינו עוד לא טס לחלל… אבל היי… זכרו… ויסות ומיתון תגובות קשות יועילו גם לכם, למה לבזבז אנרגיות לחינם? רגע לפני, תחשבו מה יקרה להורים שלכם, לבני הזוג שלכם, ולילדיכם, אם אתם תהיו שם חיוורים ורועדים רגע אחרי עוד תקרית אלימה.