האב ובניו

צ'רלי אבוטבול	שמונה שנים ללא אבא. פרנסואה אבוטבול

בדת היהודית נהוג כי יש לומר בשבחו של הנפטר, ולא בגנותו. רבות נאמר על צ'רלי אבוטבול, מהיכרותי המקצועית עם האיש במספר מפגשים מהשנים האחרונות התרשמתי, וכך מדווחים גם עורכי דין אחרים, כי מדובר באדם נעים הליכות, חזק, ענייני, שקול ואינטיליגנטי. מבעד לעיניו הבחנתי באבא אשר מעבר להכל, ומבלי להמעיט במעשים המיוחסים למי מבני משפחתו, היה אבא אשר אהב את ילדיו ומשפחתו, הביע דאגה ללא לאות ורצון לסייע להם ככל שניתן.

אין אדם, חזק ככל שיהיה, המאבד כל כך הרבה בחייו אשר יכול להישאר איתן, uסדקים מהסוג שנבעו אצל המנוח פצעו אט אט את נשמתו.

מעבר לעובדות הקרות, לכותרות הגדולות "ראש ארגון פשיעה" ולטוקבקים המקוממים אותי באופן אישי, שמחה לאיד על לכתו של מישהו, ואין משנה מיהו ומה מעשיו, מצערת אותי מאוד, עם בעל חמלה והבנה לתופעות שבשוליים הפך לעם קר ומנוכר.

יש האומרים כי בין יתר הנסיבות אשר הובילו את צ'רלי לשלוח יד בנפשו, מעל כולם היה הנתק משני בניו אשר בכלא, ובמיוחד הנתק מבנו הבכור שכל כך אהב. שמונה שנים לא נפגש צ'רלי אבוטבול עם בנו, למעט פגישות חטופות ומרוחקות בבתי המשפט, ללא מגע, ללא שיחה בין אב לבנו. האם ניתן להבין בכלל את גודל המחדל? האם מישהו יכול לחשוב בצורה בהירה על סיטואציה שכזו וליבו אינו מתמלא מיד חמלה? 

עו"ד שני אילוז

יש שיאמרו כמובן, שהרי זו הדרך בה הוא בחר, אולם הם לא עצרו לרגע לחשוב שאולי זו הדרך היחידה אותה הכירו, הוא וילדיו. אין זה חריג, וזה אף מקובל, שמשפחה ממשיכה לתמוך בילד אשר נמצא מאחורי סורג ובריח, משפחה לא בוחרת בדרך של ניכור ונידוי אלא נלחמת בכל כוחה מתוך אמונה ותקווה לימים טובים יותר.

פקודות נציבות שירות בתי הסוהר, אשר מותקנות על ידי שב"ס עצמו, קובעות כי אדם אשר ריצה פעם מאסר או מעצר לא יוכל להיכנס לבתי סוהר ולבקר אסירים אחרים. במהלך השנים הגישו האב ובנו מספר פעמים בקשות חוזרות ונשנות לאפשר להם ביקור מכל סוג שהוא, אולם בקשותיהם נפלו שוב ושוב על אוזניים ערלות. לטענת שב"ס, אם יבקר האב, "ראש ארגון הפשע", את בנו הכלוא משך שנים בהפרדה, יש חשש לשלומו, חשש לשלום אחרים ובעיקר לשלום הציבור, שמה יועברו מסרים אשר ישמשו "להצלחת" הארגון. 

האם מישהו שם שקל ואיזן בין האינטרס הציבורי הנטען לבין הזכות להורות? וכי באמת לא היה ניתן לאיין את המסוכנות הנטענת? כל כך הרבה בדיקות בטחוניות עובר אדם הנכנס בשערי בתי הסוהר, ובמקביל, אסיר הפרדה היוצא לביקור סגור עם משפחתו מלווה בקצין ובסוהר כאשר ידיו ורגליו אזוקות. ביקור כזה בין צ'רלי לבין פרנסואה בנו ראוי שהיה מתקיים, הוא היה יכול להיעשות כביקור סגור כשמחיצת זכוכית אטומה מפרידה בינו לבין מבקרו, והשיחה נערכת באמצעות טלפון כאשר השיחה מואזנת ומוקלטת. האם באמת לא היה ניתן להעניק לאב ביקור שכזה אצל בנו, ולו רק כדי לשמור על אנושיות ושפיות?

האם לא ניתן לגלות חמלה והבנה, שלמרות הכל, למרות העבירות החמורות לכאורה המיוחסות למשפחה זו או אחרת, מדובר בבני אדם אשר ספגו באופן אישי מהלומה אחר מהלומה, אובדן בני משפחה, משבר כלכלי, מעצרים ומאסרים למכביר, על כל המשתמע מכך.

והנה פתאום, כרעם ביום בהיר, ילדיו מתבשרים שזהו – לעולם לא נראה עוד את אבא. אובדן של אבא הוא גדול ולא משנה מיהו האב, לילדיו הוא רק "אבא" ולא העבריין הגדול הפותח את מהדורות החדשות. בניו עתרו לבית המשפט בבקשה ללוות לדרכו האחרונה את האב שאותו לא ראו זמן כה רב, ולא יראו עוד לעולם. שני הצעירים בשנות העשרים לחייהם בלבד ביקשו לצרוב בנשמתם זיכרון אחרון של אביהם, ושוב, לא ניתן להם. האם באמת לא היה ניתן להוציאם בליווי לוחמי נחשון האמיצים לבית הלוויות טרם יחל מסע הלוויה, כדי להתייחד למספר דקות משמעותיות עם גופת אביהם המת, ללא כל אינטראקציה עם מאות האחרים?

כידוע, אסירים הם נושא מאוד לא "סקסי" בימינו, כולם מסירים ידיהם פניהם וקולם ממי שסרחו ומקומם בבתי האסורים, שהרי החברה הוקיעה אותם ממנה. אותה החברה רק שוכחת שמאסר, ככל שהוא ארוך, ברוב המקרים הוא אינו לנצח. כשתגיע שעת החירות, משלא נעשה המאמץ ולא ניתנו הכלים לשקם את אסירינו, יצאנו גם אנו בהפסדנו. אסיר אשר לא מקבל את הכלים הדרושים לשיקומו, ומשלא מושטת לו יד, נותר ממורמר וסבוך בנבכי נפשו ללא כבוד – לא לעצמו ולא לציבור הרחב.

* הכותבת היא עורכת דין המייצגת את האחים אבוטבול בנושאים שונים כאסירים.